זה היה יום סוער של חורף, ואני ירדתי אל הים.
ביקשתי למצוא איזו נחמה קטנה בים סוער, ולא מצאתי.

חיפשתי נחמה בגלים השוצפים, בחול הרטוב, ובדיונות המתקדמות
לאיטן. אבל הים היה סוער, לא הייתה לו סבלנות להקשיב לצרותי,
והוא התעלם. ניסיתי לרמוז לו שאני מבקש עזרה. לא ביקשתי הרבה,
אולי טיפת אמפטיה, אולי מבט מבין, ואולי רק איזה רחש של הסכמה.
אבל הים התעלם ממני, כמו שרק הים יכול. הים אינו רוצה להיות
חבר שלי. הים רק רוצה לשטוף בגליו השוצפים את החול, ולפזר
צדפים קטנים לכל עבר. אז הלכתי לי לאורך החוף, משתדל שלא
יירטבו לי הנעליים, בכל זאת זה יום חורף, והבנאדם צריך לשמור
על עצמו.
הגלים לא שומרים על הסדר בחוף. פעם הם מתרחקים מהקו הרטוב,
ופעם הם עוברים אותו, וכובשים לעצמם פיסה חדשה של חול, רק כדי
לאבד אותה בשנית, בקרב האינסופי בין הים ליבשה.  החוף עצמו
שומם, כי איזה שחף יבוא לחפש מזון בים רוגש שכזה? איזה סרטן
יעיז לצאת מבין הסלעים לשוטט על החול? רק אני הולך שם, מתקדם
לעבר השום מקום, ומתעלם מהרוח, שלוחשת לי לחזור הביתה.

אני חולף על פני חבית ריקה של חומר הדברה חקלאי, שמין הסתם צפה
את דרכה לכאן מאי שם, נושאת בתוכה שרידים של מוות, רק כדי
לנחות כאן על החול. גם החבית כמוני אינה יודעת את העומד לקרות.
אולי היא תישאר כאן על החוף הזה, תחליד לה, עד ששרידי המוות
שבתוכה יחלחלו ויצטרפו למים המלוחים, ואולי הים עוד מכין לחבית
הפתעות, והיא עומדת לצאת למסע נוסף, לעבר חוף אחר, או לעבר
קרקעית הים? אבל הים את סודותיו שומר לעצמו. לחבית כנראה זה לא
ממש מפריע, היא נחה לה בשלווה, לא נותנת את עצמה לרוח, ושומרת
על ארשת פנים כחולה, עם תווית אזהרה דהויה.

אני את החבית משאיר מאחור, לי אין את היכולת לנוח כך בשלווה,
כשהים כל כך סוער. אני צריך להמשיך לנוע, כי הרוח הקרה חודרת
את בגדי, נושכת את עורי, ומקפיאה את עצמותיי.  "חזור הביתה",
היא צועקת לי, ומנסה לדחוף אותי בכוח. היא זורקת עלי נתזי מים
מלוחים, מעורבים בגרגרי חול דקים. אני עושה את עצמי כאילו
שאיני שומע, כאילו שאיני מבין את שפתה של הרוח. אני עושה את
עצמי כאילו כל זה אינו נוגע לי. כאילו רק אני והים נמצאים, ואף
אחד מלבדנו. אני מנסה להתקרב אל הים, ליצור איתו מגע, אבל הרוח
מרחיקה אותי, כאילו הים הוא רק שלה. כאילו אין לי זכות לספר
לים את כל הדברים. כאילו שרק לרוח יש זכות לבכות לים.