אתם בטח תקראו את זה ותגידו: "אוי, זה כזה קיטש...עלוב"
יש לי רק דבר אחד להגיד לכם (או בעצם כמה): לא טעיתם! אתם
צודקים במאה אחוז, יש לכם יכולת הבחנה מעולה - רק קיטש יש
בסיפור הזה! לא רוצים לקרוא? לא צריך. עד כאן הפרולוג מטעם
אהח"ב
(אגודת ההגנה לחופש הכתיבה)



15.7.01

את הילה הכרתי בחופש הגדול, נפגשנו כשעבדנו באותו מקום. מה
אומר, ראיתי אותה ופשוט התאהבתי. התחלנו לדבר ונהיינו ידידים.
התברר שהעיר קטנה יותר משחשבנו. אני הייתי עתיד לעבור לדירה
ברחוב ארלוזורוב, כך סיפרתי לה. "אז נהייה שכנים", אמרה,
אלוהים ישמור אותי, באותו רגע האמנתי שהוא שם וסוף סוף הוא גם
דואג לי.

בסוף החודש הראשון יצאנו להפסקה בת יומיים מן העבודה, לא ראיתי
אותה באותם יומיים, אבל גיבשתי החלטה לגבי היחסים בינינו,
החלטתי לנסות לקדם אותם ולהעמיק אותם.
חזרנו לעבודה, אבל הדברים לא היו כמו שהיו לפני. התרחקנו
ובקושי דיברנו, ניצלתי את אחת ההזדמנויות שהיו לי ואמרתי לה:
"הילה, אני רוצה לדבר איתך על משהו שבוער לי"; "בסדר", הייתה
לי הרגשה לא טובה, אבל ייחסתי את זה להתרגשות בלבד.

בהפסקת צהריים לקחתי אותה לצד: "הילה, אני יודע שאנחנו לא
מכירים הרבה זמן, אבל פיתחתי כל מיני רגשות בקשר אלייך ואני
רוצה לפתח את הקשר בינינו". זה היה נשמע מבויים, טוב זה היה
באמת מבויים, ועבדתי על הליין הזה...יותר מדי זמן

"מה?? אני לא יודעת מה להגיד"; "תני לי לדבר", אמרתי.
"אני לא מדבר על להתחתן או משהו", כבר הצטערתי שפתחתי את
הנושא, ורציתי לקחת את השיחה למקום אחר, אבל לא יכולתי.
"אני מדבר על קשר טלפוני, נראה איך זה מתקדם"; "טוב תראה...אני
אהה...יודעת איך זה נשמע...אבל אהה...זה לא אתה זאת אני" (בום!
שוק! צונח למטה אל תהום!), "אני לא ילדה כזאת...אני כבר...הרבה
זמן לא אהבתי אף אחד...ואני לא יודעת", חיכתה כמה שניות ואז:
"אני גם לא אוכל לדבר איתך בטלפון כשאני יודעת שאתה מצפה למשהו
שלא יקרה".

אתם יודעים מה זה לרצות לקבור את עצמכם? או פשוט להצמיח כנפיים
ולעוף? זה היה בדיוק זה.
"להתראות", היא אמרה (אולי התכוונה לזה...), ואז קמה והלכה,
נשארתי שם לשבת, איזה שקט היכה במקום.


הימים האחרונים (קראתי להם ימי הזעם) היו ממש סיוט, לא היה לי
בכלל עם מי לדבר, הילה סובבה את הראש כל אימת שראתה אותי, וגם
עברה באיזשהו שלב לעבוד במחלקה אחרת.
סיימתי את העבודה, את שאר החופש ביליתי בלימודי מתמטיקה, וקצת
עם חברים. ניסיתי לשכוח את הפרשה המכאיבה הזו, ללא הצלחה רבה
מדי.


1.9.01
שנת הלימודים התחילה, התחלתי את שנתי האחת עשרה כתלמיד במוסד
החינוכי הנקרא בית ספר.
הסתובבתי באחת ההפסקות כשפתאום - שוק! בום! צנחתי שוב אל
התהום! הילה לומדת בתיכון שלי, וזה הגיוני, אחרי הכל אנחנו
אפילו גרים באותו רחוב מזויין.

1.12.01
שלושה חודשים תמימים, שהיא חוזרת הביתה מבית ספר ואני הולך
מאחוריה ובוהה בה, כמו רוח רפאים.
כשהיא נכנסת הביתה אני נעצר להסתכל על הבניין שלה, תמיד כשהיא
נכנסת הביתה משתרר פתאום שקט.

10.12.01
חופש חנוכה התחיל, וחיפשתי עבודה לחופש, כרגיל, מצאתי עבודה
בפיצריה די רחוקה מהבית, עבדתי כשליח, יום אחד קיבלתי הזמנה,
רחוב ארלוזורוב 6, הבניין של הילה.

ההזמנה לא הייתה לדירה שלה (למזלי), אבל הרגשתי די טוב להיות
בבניין שלה מטעמי עבודה, יצאתי מהבניין כשהיא פתאום עברה
מולי.
"היי הילה", אמרתי. היא הרימה את העיניים: "היי", וחייכה; "מה
נשמע?"; "הכל בסדר"; "טוב ,אני חייב לחזור לעבודה, ביי", מצאתי
דרך להתחמק מהשיחה העלובה הזו; "ביי", היא ענתה לי.

למרות שהשיחה הזו הייתה לא נעימה ומביכה, הרגשתי קצת מאושר
באותו רגע, לפחות דיברנו, זו התקדמות (רגע של שכנוע עצמי
אינטנסיבי).

15.10.01
מסתבר שהשיחה הקטנה הזו בבניין שלה בחופש שברה הרבה מאוד קרח,
כי התחלנו לומר אחד לשניה שלום בבית ספר, ואפילו לחזור הביתה
ביחד.
דיברנו כל הזמן על דברים לא חשובים, כששנינו יודעים מה מבעבע
מתחת לפני השטח, אני פחדתי להוציא את זה, והיא בכל מקרה לא
תוציא את זה.
בבית ספר החלו לקרות כל מיני שינויים מעניינים, אני הייתי בוהה
בה ומגלה שמבטינו נפגשים לעתים קרובות, שקט היכה כל פעם
כשמבטינו נפגשו. יום אחד חזרנו מבית ספר, כשפתאום היא אמרה:
"אנחנו חוגגים היום יומולדת לשלי, רוצה לבוא?"
שלי הייתה החברה הכי טובה שלה וגם ידידה שלי (בדיעבד, התיידדתי
עם שלי רק בגלל העובדה הנ"ל, אבל די חיבבתי אותה,וכן אני  מודע
לעובדה שאני חרא של בנאדם, אבל כבר שנאתי את עצמי מספיק),
"כן, בטח, אני אבוא, למה לא?"
קבענו שאני יאסוף את הילה בשמונה וחצי מהבית (שלי גרה בקצה
השני של העיר). הגענו לשם.
מה שלא ציינתי, זה שמאז שנשבר הקרח וחזרנו לדבר פינטזתי על
שיחה כזאת שתחבר בינינו.
ישבנו כמה חברה מסביב לשולחן עגול, דיברנו צחקנו, שרנו כמה
שירים, הילה ואני ישבנו משני צדדים מנוגדים של השולחן, נעצתי
בה עיניים,
כל פעם שמבטינו נפגשו נהיה שקט, לא יכולתי לסבול את הרעש שהיה
ונעלם ושוב חזר, זה שיגע אותי.
קמתי ונעמדתי לידה: "הילה, בואי איתי שניה", לחשתי.
לקחתי אותה הצידה, והתחלתי לפתח את השיחה שחשבתי עליה כבר הרבה
זמן...
"תגידי, יש אולי משהו שאת רוצה להגיד לי, אבל את לא אומרת?";
"יכול להיות", היא עונה (אלוהים ישמרני! היא הרסה אותי, הייתי
בטוח שהיא תענה - מה? אז בטח הייתי נקבר...אבל לא, היא אמרה
יכול להיות),
המשכתי: "ו...את רוצה שאני אגיד אותו?"; "אולי"; "טוב, אז בואי
נשחק משחק...אני אשאל שאלות תעני לי בכן ולא, בסדר?"; "אוקיי";
"טוב, אז ככה, אממ...זה קשור למה שקרה בינינו בחופש הגדול?";
"כן"; (אני די קרוב לשוק באותו רגע), "אני יכול לשאול אותך
משהו ממש ישיר?"
היא מהססת קצת ואז בחצי חיוך: "בסדר"; "אבל קודם - תבטיחי לי
שלא יהיה מצב שאנחנו לא נדבר 4 חודשים אחד עם השניה...";
"אוקיי, מבטיחה"; אני ממשיך: "כבר סיכמנו שזה קשור למה שקרה
בחופש הגדול, כן?", בלי לחכות לתשובה המשכתי: "אז הנה שאלת
מיליון הדולר...שינית את דעתך?"
היא משפילה את המבט לרצפה, ואז מרימה את הראש, ובחיוך נבוך,
הכי מקסים שראיתי בעולם, עושה כן עם הראש ושוב משפילה את
העיניים לרצפה, זהו! זה הרגע שהייתי רוצה להנציח יותר מכל,
אותו רגע שהרגשתי משהו מטפס בעמוד השדרה שלי, עושה אותי כבד
ברגליים, כמעט התעלפתי, הייתה לי הרגשה מוזרה בבטן, יכול להיות
שזה רק הקפוצ'ינו הדוחה ששתיתי לפני זה...ואולי הכל ביחד.
הסתכלתי עליה, חייכתי, היא הסתכלה לי בעיניים, חיבקתי אותה,
התנשקנו.
הכל נהיה פתאום שקט, ו- בום! שוק! עפתי מהתהום אל השמיים!, היה
שקט כמו לפני ארבעה חודשים, אז כשהיא קמה והלכה.


ומה המסר, חברים? אם תעבדו בחופש תמצאו אהבה :)
טוב נו...אולי לא