"למה לא אמרת לי?" התעצבנתי, ואני דווקא בד"כ טיפוס שלא יוצא
מהכלים כ"כ מהר. "תראה", היא אמרה לי, "זה לא כ"כ פשוט - אתה
יודע". לא, אני לא יודע. 5 שנים אנחנו ביחד ואני צריך לקרוא על
זה בעיתון. "החברה שלך היא בתולת-ים שעשתה אפ-גרייד" - אומר לי
השותף שלי דבר ראשון בבוקר - "ואתה לא מתבייש לייבא קופסאות
שימורים?". ואני דווקא אחד שדי רגיש לדברים כאלה. "יכול להיות
שהייתי צריך להענות להצעה ההיא, כשהייתי חייל משוחרר, ולהכנס
לתחום הזה של ארגון תוכניות נופש עבור איגוד המלגזנים
והחרטים", אני יורה אליה, "זה היה חוסך לי הרבה בושות בעתיד",
"אם חרטים ומלגזנים יכולים להתאגד, פשוט שגם אתה ואני נצא מזה
מתוק" היא משלה את עצמה."אל תשחקי אותה צו-פיוס" אני מסנן,
ואני דווקא בחור די סובלני בהשקפת עולמי.
"המצב בשוק קשה - אתה יודע" - היא מנסה מכיוון אחר - "ולרדת
יותר נמוך מזה לא רציתי", "אין", אני חותך אותה, "יותר נמוך
מזה אפילו צוללת גרעינית לא יורדת", ויש בי לרוב דווקא ראיה
מעמיקה. הסלולרי מצלצל ואני כבר מתגעגע לימים שכדי להשיג קליטה
הייתי צריך לעלת למשרד של פומרנץ בקומה שמונה ותמיד הייתי תופס
אותו עושה פרצופים לעצמו בהשתקפות של דלת הכניסה, השיחה המזוהה
אומרת אמאשלי ובהתקף פתאומי אני מעיף את המכשיר לאסלה ומוריד
את המים, למרות שאני די מתחשב במשק המים באופן עקרוני. אמאשלי
במים עושה בועות אנלוגיות ודוממת.
"אז מה עושים איתך?" אני שואל, והיא עושה את הפרצוף שיוצא לה
לפני שהיא מתחילה שיחות פילוסופיות מטושטשות, אני מקדים תרופה
למכה ומביט בשעון, עוד יש לי שם את הסקלפל המאובטח מהמילואים
האחרונים, שארתור החובש דיגם לי. קצת קשה לרצוח מישהי בכמה
דקות עם סקלפל מאובטח ועוד להשמיד ראיות, ואני לא אחד שרוצח
לעיתים קרובות דווקא.
הסלולרי שלי מצלצל רוטט במים ומשפריץ עליה, עכשיו יש לה את
הכחול של הצבע באסלה על הלחי ואני לא מתכוון להגיד לה. אני
סורק את עצמי לוודא שאין נזקים, וכשאני חוזר אליה אני רואה
שהכחול הזה מתפשט פתאום ואחריו צצים הזימים והקשקשים שנעלמו
מעיני כל-כך הרבה זמן. "היא בסך הכל דג" - אני אומר לעצמי,
דוחף אותה ספונטנית לאסלה ומוריד את המים. לפחות שלחתי אותה עם
פלאפון, שתישאר מחוברת, ניחמתי את עצמי, ואני דווקא לא אחד
שמחזיק תסביכים של אקסיות.  במיוחד לא מיתולוגיות.