אני מסתכלת עליה, כמה שהיא יפה, וכמה שהיא יודעת את זה.
ומרוצה. השיער השחור המבהיק, העיניים השחורות שמישירות מבט
מודע לעצמו. העיניים שמתאמנות עכשיו בלהיות נוגות, המבט הנוגה
של עליזה היפה.
אני מסתכלת עליה מסתכלת עלי, מסתכלת דרכי.
אני יודעת, לפי החיוך הקטן שמצטייר בזווית הפה שלה (ולפי עוד
כמה דברים, בעצם), שעכשיו היא שומעת את הקול הקטן של אמא שלה
מבפנים, שואל :מה את כל כך מרוצה?" אבל זה לא ישבית לה, היא
מרוצה. מאד. ובצדק.

שמונה בערב, לפי השעון שתלוי על הקיר מאחוריה ורק היא ואני
כאן. עוד מעט אני אשחרר אותה להיות לבד כאן. ואחר כך היא תהיה
לבד, אבל לא כאן. תחליט החלטות ותיקח אחריות. בלעדיי.

עכשיו היא ניגשת לטקס שלה. היא לוקחת כדור אחד, חום וקטן
מחפיסה שנמצאת על השולחן. מוציאה לשון לכדור, כאילו בכעס, אבל
גם מנחיתה אותו על אותה הלשון, שחוזרת לתוך הפה. כוס מים
מתקרבת אל הפה וחצי ממנה נלגמת תוך הטיית ראש דרמטית לאחור.
הראש חוזר קדימה - המבט חוזר להסתכל ישר אליי, הפעם ממוקד.
בלעג.
הפה הקטן אומר בשקט : "נגד הריון", כאילו שלא ידעתי, ומחייך
חיוך קטן.
היד כבר אוחזת בכדור השני, יותר גדול מהראשון, ירוק ולבן. ושוב
לשון, מים, ראש אחורה וקדימה והפה אומר "נגד שגעון". הפסקה.
"אחד נגד ילדים ואחד נגד השדים". הפעם המבט שלה רציני, אין פה
מקום לצחוק.

שמונה וחמישה לפי השעון שתלוי על הקיר שמאחוריה. השעון על הקיר
שמאחורי בטח מסכים איתו, אני רואה מזווית העין שהיא מסתכלת
עליו. מאוחר. מאוחר כבר לשתינו להיות ביחד.

היא מסתכלת עלי מסתכלת עליה מסתכלת עלי. עכשיו היא קורצת לי
והולכת ובשניה שהיא זזה גם אני מחליטה לזוז ושתינו משאירות
בינינו רק מראה, שמשקפת כסא ושעון. שמונה ושש דקות.