זה זמן רב שעטי בוגד בי, ואיני מעלה דבר על הכתב, לעיתים עולה
בי רגש מרומם המבקש ביטוי על דף - אך בעת שמבקשת אני לכתוב
מילים פעוטות על ריקוד לבי - אובדות הן לי, וכמו שנדם אוני
בכתיבה ונעלמו תחושותיי.
ומה מרומם הוא רגש הכתיבה וכמה יפה הוא לי, אשר הדיבור מנוכר
ממני ובו אין לבי חפץ - ואף שירתי פתע נכבלה ונפשי עוד אינה
יוצאת במחולות לקול שירה וניגון, ומבקשת מילים, מילים בלבד.
אך... מה טיבן של מילים? - אשר פורחות ואינן עוד. האדם מבקש
לתעד מחשבתו ולהבין נסתרי ליבו, אך אין המילים מסייעות בעודן
סמויות במחבואם של כתבים.
ובכן, מה לי? במה תצא נפשי במחולות? במה אשקוט ואתנחם? - - -

ימים אלו, הפוקדים אותי, קשים לי מנשוא וזקוקה אני לכתיבה ביתר
שאת. אני חשה לפתע עירומה ומוטלת בצדו של שביל זנוח, מושלכת
בלב ים סוער בעוד איני יודעת את מלאכת השחייה. דומה כי כל שהיה
- אינו עוד, בזה העת תמה ילדותי ועלי להביס תמימותי הנועזת
בכדי לשרוד את קשיי העולם המצפים לי בכל דרך בה אבחר. זכורים
לי השלווה והביטחון ששרו בי כל הימים - ההתרפקות על הקיים,
ההליכה אחר הזרם הסוחף, הצעידה בשביל ילדות תמים ומתבקש. וכעת
- כל זאת אבד ואינו עוד, ולא ישוב לעד, כעת עלי להתחיל בסלילת
שבילי המתפתל ולהכריע על עתידי. עלי להרהר בקנקני ולתהות על
מהותי ושליחותי - ואיני יודעת... במה עלי לבחור? באילו צעדים
עלי לפסוע?
בדמיוני שבילי אשר סללתי, והוא רצוף חבצלות ואורנים, קרן שמש
זעירה מלטפת את לחיי וקול צעדיי נשמע על חצץ רך - בצליל רך
וחרישי הנבלע בקול ציוצו של זמיר על ענף. אף ישנו נחל הזורם
סמוך לשבילי, בקול רחש מתוק ומרווה.
בדרכי - מהלכת אני וחיוך פלאים מתנוסס על שפתיי למראה יופיו של
השביל שסללתי אני בהילוכיי, אך טרם פגשתי בזאבים והתנים אשר לא
יאחרו לפקוד את שבילי מדי פעם בפעם, אין לבי נתון להם כלל, אין
בו שמץ חשש - וכל צל מעט קודר נראה בעיניו כקסום ומלא אור.
צועדות רגליי בשביל הפתלתל, לעיתים מחליטה אני לצד זה, ולעיתים
לאחר. פעמים חוזרת  על עקבותיי וכעבור זמן ממהרות רגליי לשוב.
יש שהשביל רחב, מואר ואיתן ויש שהוא צר ואפלולי ודומה שקצו קרב
ובא.
פניות רבות צפויות לי, כפירות ושיבות, קרני שמש מופלאות וחושך
קודר ומאיים. - אך דבר אחד יישאר איתן ותמידי - פסיעותיי שאפסע
יתנגנו במקצב אחיד ובטוח, שאינו פוסק לעולם.
זאת נחמתי. זה אוני.