יום חם, יום חמישי, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובמיוחד
לך. יום הזיכרון הראשון עם סיבה אמיתית להיות עצוב באמת.
יצאתי מהבסיס עם כוונה להגיע לטקס הזיכרון בבית הספר שלנו, אבל
אין כבר סיכוי שאני אגיע לשם, אז אני הולך לאט לאט, על אלף,
ג'ובניק אמיתי המבכה את חברו ואלופו המת.
קצת לפני הפניה לרחוב שלך, בגן הציבורי, זקן באפודה אדומה על
ספסל מסתכל עלי, נעמד ומתמתח, ואז מצדיע.
"חיל האוויר הא."-הוא מצפצף בגיחוך- "ג'ובניק." אני מחזיר לו
הצדעה ומחייך חיוך עייף, אבל הוא לא מרפה "תגיד איזה דרגה זה?"
"סגן" - אני עונה, כבר בלי חיוך.
"אה, זה מה קוראים ליוטננט לא? אז אתה בכלל צריך מצדיע לי, אני
הייתי קפטיין באינפנטרי."
אני לא עונה לו וממשיך הלאה, שומע איך גמגומיו נעלמים בשקט
אחרי.
עכשיו המרפסת של הבית שלך מציצה מבעד לסיבוב ואני נזכר במסיבת
הגיוס שעשינו לך בקיץ ההוא. ובתמי.
"נדמה לי שהסתכלת עלי, אני טועה?"
"כן דווקא הסתכלתי על זה שלידך, הגבוה, חתן השמחה"
"אז שתהיה לך המשך צפייה נעימה, הוא תפוס חזק."
בסוף הצלחתי לשכנע אותה לצאת איתי החוצה. בארבע בבוקר חזרתי
אלייך הביתה, אחרי שטיילתי איתה כל הלילה, כדי לספר לך ואחר כך
ראינו ביחד את מייקל ג'ורדן קורע את קליבלנד לגזרים בשניה
האחרונה.
הרחוב שלך ריק לגמרי חוץ מאיזה ילדה קטנה ודוסית שהולכת לאט
לכיווני על המדרכה.
היא לבושה, בחום המטונף הזה, כאילו שאמצע החורף בוורשה. סוודר
ענק וחצאית ארוכה ואפילו מתחת לסנדלים שלה היא גורבת גרביים.
זוכר איך דפקנו ביחד שנאה על הדוסים כשהם פתחו בשכונה את
ההתנחלות הזאת שלהם?
דקה לצפירה ואני מתכונן. מוציא את הכומתה מהכותפת ומיישר אותה
על הראש. הצפירה מתחילה והדוסית הקטנה, לא רק שלא נעצרת היא גם
מרימה מקל מהמדרכה ומתחילה להעביר אותו על הגדר ואפילו לא
בשקט.
אני לא מאמין. איך אין להם בושה, לשחורים המנוולים האלה. לא
מספיק שהם משתלטים לי על השכונה. הנבלה הקטנה הזאת עוד מעיזה
לא לעמוד בצפירה, לזכר החבר הכי טוב שלי, מתחת למרפסת שלו,
ואפילו להרעיש.
היא מתקרבת אלי לאט לאט, במבט מושפל. הזיעה זולגת לי מהמצח אל
תוך העיניים וגוררת איתה בדרך למטה גם כמה דמעות של כעס.
הצפירה נמשכת ונמשכת ואני שונא אותה ושונא אותה מסתכל עליה
במבט כזה, שהיה יכול לקרוע אותה לגזרים, אם היא רק הייתה
מישירה אלי מבט. אבל אפילו לזה אין לה אומץ, לפחדנית הזאת.
בטח עוד כמה שנים תתחתני עם איזה אברך מסריח ותתחילי להשריץ לו
דוסונים, עד שתשתלטו לגמרי על המדינה.
היא כבר כמעט הגיעה אליי. אני שומע איך הצפירה מתחילה לדעוך
ונזכר במייקל ג'ורדן מתרומם בשניה האחרונה של המשחק ההוא נגד
קליבלנד, היד שלי גם היא מתרוממת מעצמה ובדיוק כשהצפירה נגמרת,
היא נוחתת על לחי שמאל של הדוסית הקטנה.
השנאה גואה בי, ואיתה הסיפוק. אני רואה איך היא מסתכלת עלי
מלמטה במבט לא מאמין ואז אני שם לב למה שמציץ אצלה מתוך
האוזן.
מכשיר שמיעה.
היא מתרחקת ממני, קצת בזחילה וכשהיא רואה שאני לא הולך לרדוף
אחריה היא נעמדת ומתחילה לרוץ, בפאניקה מוחלטת, לכיוון שממנו
היא באה.
ואני? אני צונח לי לאיטי, על המדרכה החמה.
נשכב ובוהה בשמים. |