ובחלומי טקס יום השואה האופנתי באוניברסיטה.

מאות סטודנטים וסטודנטיות מתגודדים ברחבת הדשא. עמידתם זקופה.
הם חסונים, הן רזות. לבושם אופנתי. שערם סדור ומעוצב. משקפי
השמש האופנתיים מסתירים את עיניהם. תיקיהם מונחים להם בקפידה
בצידם. ברקע: "אל מלא רחמים". עיבוד אופנתי.

על הבמה שולחן ארוך ועליו מפה לבנה. מאחריו שלושה: רקטור
האוניברסיטה, יו"ר אגודת הסטודנטים וניצול שואה אופנתי. כוכב
תוכניות אירוח. מספר ברגש, עושה שיבכו. היה אמור להופיע במכללה
למינהל, אבל באגודה החליטו: "יעלה כמה שיעלה", ועכשיו הוא
כאן.

הרקטור נושא נאום אופנתי: "השואה כאנטיתזה לרב-תרבותיות".
מקהלת תלמידות החוג לפילוסופיה מדקלמת "פונאר" בארבעה קולות.
ניצול השואה מדבר. הקהל דומע. "והכי חשוב לא להפסיק לספר",
מסיים ניצול השואה. יו"ר אגודת הסטודנטים מוחה דמעה ממקומו על
הבמה, מותח את פנקס השיקים על השולחן וחותם ביד רועדת על שיק,
הנושא את העיטור האופנתי החדש של האגודה.

הוא קם לדבר. "עלינו לזכור את ששת המיליונים", גרונו ניחר,
"עלינו ללמוד את מורשתם. יש לנו זכות על הארץ הזו. אנו שואפים
לשלום, אך לא נניח למי שיחבל בשלוות חיינו. המשימה מוטלת על
כולנו, על כל עם ישראל. על כל היהודים. חילונים כחרדים. לא
יתכן שרק חלקנו נישא בנטל. חובת הגיוס היא של כולם. לא יתכן
שרק חלקנו נישא בנטל ונשלם שכר לימוד מופקע. לא עוד שואה!",
הוא שואג ומניף את ידו, "לא עוד שואה!"

"לא עוד שואה!", נשמעות צעקות מן הקהל. לצידו של יו"ר אגודת
הסטודנטים מתייצבים שני בחורים גברתנים. בין שוקיהם תופי
דרבוקה. הם מתופפים בעוז. "לא עוד שואה! לא עוד שואה! לא עוד
שואה!", משתלהב הקהל. טם-טם-טה-קה-טם טם-טם-טם מרעימות
הדרבוקות והסטודנטים רוקדים. גופם מתפתל בתנועה אתנית אופנתית.
מספר בחורים פושטים חולצות אופנתיות. סטודנטיות מפזזות סביבם
בגופיות צמודות. אופנתיות.

"לא עוד שואה!"

סטודנטים אחרים עטים על דוכני דומינוס פיצה, לוגמים קוקה קולה
הניגרת מבלון ענק בצורת בקבוק, ומחדשים את המנוי לאורנג'
במסגרת המבצע "לא נזוז עד החמישים אחוז", מיוחד ליום השואה.
רמקולים ברחבי הקמפוס מאפילים על התיפוף. אוץ-אוץ-אוץ-אוץ
אופנתי. הסטודנטים, שיכורים מן הקצב, מקפצים על הדשא. מספר
פעילי אגודה מתרוצצים בפנים אדומים בין הרוקדים, מגאפונים
בידיהם והם שואגים: "יאללה, חבר'ה! לא עוד שואה! והיטלר, היטלר
תתפטר!".

הקצתי.

בתיבת הדואר מצאתי צו גיוס לשירות מילואים ופנקס לתשלום שכר
הלימוד. התקשרתי בזה אחר זה למשרד הקישור למילואים ולמזכירות
המרכז למירשם. "לא עוד שואה!", צווחתי, "לא עוד שואה!".