מוקדש לכל החברים הקרובים שלי וכמובן לחברה שלי שבלעדיהם
אני לא שווה כלום




היינו 15 אנשים בחבר'ה  15 אנשים שהיו חברים טובים והחזיקו
מעמד את ההפרדה שהייתה בין היסודי לחטיבה ואת ההפרדה שהייתה
בין החטיבה לתיכון ומשום מה אני תמיד ידעתי שאני אהיה האחרון
מבין כולנו... אני לא יודע למה אבל חייתי עם ההרגשה הזו מכיתה
י' בערך.

כיתה י' , אתם יודעים, המעבר מהחטיבה לתיכון, מעכשיו אני כבר
גדול ובנוסף לכל המחשבות הרגילות שרצות לבן אדם בגילי בראש
התחילו להצטרף עוד ועוד מחשבות של אדם בוגר: צבא, בנות, סקס,
מוות ועוד כל מיני מחשבות שאני לא זוכר שחשבתי אותן לפני כיתה
י', ומהשנה הזו התחלתי לחשוב שאני אהיה האחרון. ואכן השנים
עברו, ולאט לאט הגורל החל לאשש את מחשבתי זו.

בחודש אוגוסט לפתע פתאום הלך לנו אחד מהחבר'ה- אלעד, אני זוכר
את זה כאילו זה היה אתמול... נשארנו 14, שבועיים אח"כ, הלך
מאיתנו עוד אחד- בן, רק שבועיים אחרי שנפרדנו מאלעד ואנחנו כבר
צריכים להפרד מבן... וחודש אחרי בן, רון הלך, מרון זה היה מאוד
קשה להפרד... לא רצינו, כבר לא היה לנו את הכח הזה להפרד מעוד
מישהו מהחבר'ה אבל עודדנו אחד את השני ואמרנו שזאת דרכו של
עולם ואין מה לעשות נגד זה כולנו נצטרך בסופו של דבר ללכת...
ובכל הזמן הזה אני חייתי בהרגשה שאני אהיה האחרון וזה היה קשה
כי ככל שחלף הזמן ראיתי שההרגשה הזאת נכונה... ולאט לאט כולם
הלכו... אלעד היה הראשון בחודש אוגוסט ובסוף פברואר מתוך 15
חבר'ה נשארתי רק אני וידעתי שגם זמני יגיע, ואכן הוא הגיע,
ובאמצע חודש מרץ גם אני נסעתי לבית החייל והתגייסתי לצבא וזאת
הייתה המכה האחרונה בהפרדה שהצליחה לפרק חבורה שלמה ששרדה
מהיסודי...