[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מר חרדלש
/
יוצאים לחופשי - פרק ה'

החוף היה חשוך. רועי השעין את תיקו על סוכת המציל ונשען עליו.
לפתע שמע קולות של צחוק מתגלגל. באפלולית הוא איכשהו הצליח
לראות מספר נערים ונערות בני גילו מתקרבים לעברו. הוא צמצם את
עצמו ונדחק בפינה כשפנה אליו אחד הנערים.

"היי דוס, מה ת'ה עושה פה?" רועי נבהל, "אני? אמ..כלום" גמגם
כתשובה. צחוק משותף של הקבוצה, זו הייתה התגובה היחידה לה הוא
זכה. הם התיישבו לידו והמשיכו לשתות כשהוא בוהה בהם מהצד. עברו
עשרים דקות כשהם סיימו את הבקבוק והחלו בחיפוש בכיסיהם אחר כסף
שיספיק לבקבוק נוסף. ארבעה שקלים ושלושים אגורות, זה היה היבול
שהם הצליחו לקצור אחרי שהפכו שוב ושוב את הכיסים. רועי העז
לפתוח את הפה ושאל "כמה חסר לכם?". הם הביטו בו מופתעים "מה?"
שאלו. "יש לי קצת כסף כאן. כמה חסר לכם?" "בקבוק כאן עולה
אחת'שרה שבעים". רועי הוציא מהכיס את ארנקו ונתן להם מטבע של
עשרה שקלים. אחרי מספר דקות הם חזרו כשבידם בקבוק נוסף וקראו
לו להצטרף אליהם.

רועי לקח את הבקבוק וקירבו לפיו. בחילה עלתה בו מהריח אך הוא
הכריח את עצמו לשתות. הטעם היה זר לו. הוא עיוות את פניו
ובמאמץ בלע את מעט הוודקה שהכניס לפיו. הם אפילו לא שאלו אותו
כשנתנו לו לעשן מהסיגריה שהעבירו ביניהם. סיגריה מוזרה. במקום
פילטר הייתה דחופה בו חתיכת קרטון, הטבק היה שונה וגם הטעם.
רועי התחיל להרגיש שהוא מרחף. הפחד שליווה אותו מאז שיצא מהבית
עזב אותו לפתע. הוא איבד שליטה על עצמו והתחיל לצחוק צחוק
מתגלגל ללא סיבה, בלי שיוכל לעצור בעצמו.

אחת הנערות פנתה אליו "זה משפיע עליך?" שאלה. רועי לא הבין את
השאלה. מהוודקה הוא כמעט ולא שתה ולכן לא יכול להיות שהשתכר.
הוא שאל אותה מה אמור להשפיע והם צחקו. את תחושת הזמן הוא איבד
אך האור שהחל לעלות בישר את בואו של הבוקר. הם קמו ללכת.
"להתראות. תבוא לסנטר" אמרו והתרחקו ממנו.

הוא שוב נשאר לבד. שכוב על החול, מסתכל על השמים. המחשבה על
הבדידות שנגזרה עליו תסכלה אותו. הוא חשב על החיים שמצפים לו,
על מה שיכול לקרות לו אם לא ימצא במהרה מקום להיות בו וימשיך
להתגלגל ברחובות. הוא החליט לנסות שוב ובמשך היום ליצור קשר עם
ה.ל.ל.

התחושה שאפפה את רועי הייתה עירוב של שחרור, פחד ותחושת כבדות
שפשתה בו. הוא נכנס למים ונתן לגלים לסחוף אותו... לאחר כחצי
שעה הוא יצא מהמים והתחיל לחפש את המקום בו הניח את התיק. סוכת
המציל, זה היה סימן ההיכר שלו. הוא עבר כמה סוכות עד שליד אחת
הסוכות הוא מצא את בגדיו מתגוללים בחול ללא התיק. באחד הכיסים
היה הארנק ובו כמה עשרות שקלים אך עיקר כספו, כ-700 ש"ח, היה
מוטמן בתיק וכעת הכסף נעלם.

הוא היה מתוסכל והאשים את עצמו בחוסר אחריות משווע. הוא אמר
לעצמו שזה הזמן להתקשר לה.ל.ל. ואם גם הם לא יוכלו לעזור לו,
כנראה שלא נותרה לו ברירה, כי אם למות.

הוא התלבש ויצא לחפש טלפון ציבורי. כשמצא סוף סוף את הטלפון,
הוציא את פיסת הנייר מכיסו וחייג. המזכירה שענתה לו הייתה
אדיבה אך אמרה לו שלא ניתן להשיג כרגע אף אחד מהמתנדבים והציעה
לו להשאיר מספר טלפון כדי שהם יוכלו לחזור אליו. רועי ניתק את
הטלפון ופרץ בבכי.

רועי שוטט על החוף הלוך ושוב. במוחו עבר תסריט הימים האחרונים,
צעד אחר צעד, הוא ניתח את ההחלטות שקיבל ואת הצעדים שעשה. הוא
ביקר את עצמו כמעט על כל מה שעשה והגיע למסקנה כי אדם שכמותו -
אין סיכוי שיצליח להשתקם ולבנות את עצמו מחדש.

היד שהייתה בכיסו נתקלה לפתע בסכין יפנית, הוא הוציא אותה והחל
לשחק בה. מחשבות רבות עברו בראשו, הוא חש כאילו הגיע לדרך ללא
מוצא וכל שנותר לו הוא למות אך הוא לא היה מסוגל לעשות זאת,
הוא לא יכול היה לפגוע בעצמו ולשים קץ לחייו. רועי נותר מתוסכל
מכפי שהיה, "כמה שאני חסר אופי, גם להרוג את עצמי אני לא
מסוגל" חשב לעצמו.

"אל תגיד זה לא יפה / אל תהיה קשה / כי מה אני בסך הכל רוצה /
רק ליפול על גן עדן". השיר הזה הושמע בקיוסק אליו פנה רועי.
"תן לי בבקשה מרלבורו לייט וקוקה קולה, של מי השיר הזה?" שאל
רועי את המוכר. "אממ..תופעת דופלר. 11.70 ש"ח בבקשה".

השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. רועי חזר לחוף, מפזם את השיר
לעצמו וחושב על הפרשנויות שהוא נתן לשיר. הוא נזכר באותם אלו
שהיו אתו בלילה בחוף וניסה להיזכר איפה הם אמרו לו להתראות.
בסנטר. הוא ניגש לאדם זקן וקירח שהיה על החוף וניסה למכור
קרטיבים "איפה זה הסנטר?" -"המה?!?"

הוא המשיך בשיטוטיו, כאילו בלי סיבה פנה מרח' הירקון לרח'
בוגרשוב. רועי עלה בדרכו לאט לאט, הביט על כל מה שסבב אותו.
הצעידה האיטית מאוד הזו ערכה כשעה עד שמצא את עצמו בכניסה
לדיזנגוף סנטר. "הסנטר" חלף הרהור בליבו "אולי זה כאן".

מהרגע שנכנס, חש כאילו הוא נמצא בעולם אחר לגמרי. נערים בני
גילו חלפו לפניו כשברזלים ועגילים שונים תקועים במקומות שונים
בראשם, ילדות ענטזו אל מול עיניו כשהן לבושות במכנסיים ורודות
מזעזעות וחולצות בטן, על פרצופם היו מודבקים נצנצים שונים. הוא
נבהל ורצה לצאת אך משהו משך אותו פנימה. הוא טייל במעגלים. עלה
את כל הקומות דרך המסדרונות וירד במדרגות. לרגע היה נדמה לו
שהוא רואה מישהי מוכרת לו אך עד מהרה היא נעלמה לו בין
האנשים.

רועי המשיך להסתובב, הוא עלה לקומה העליונה וראה את המקדולנד'ס
שם. הוא נזכר במה שסיפרו לו על מקדונלד'ס. על הטריפות שאוכלים
שם, בשר בחלב. הוא נזכר בחילולי השבת והכי חשוב בכך שה-M,
הלוגו שלהם, נעשה בכוונה נגד הדת. זה הרי דומה ללוחות הברית
שנתנו במתן תורה. ודווקא בגלל כל זה, הוא חש על גג העולם
כשהתיישב לאכול. הבורגר המזוויע עם הגבינה הלא מותכת היו עבורו
מעדן אלוהי. כשסיים, יצא שוב לסקור את הסביבה. הוא עמד ליד
הסופר פארם כששמע קול מאוד מוכר מאחוריו: "רועי, מה אתה עושה
פה?" הוא הסתובב וראה את אחותו. דקלה. לידה עמדה שותקת ועל סף
בכי, אמו.


המשך יבוא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חרא הקידמה הזו.
חרא.
פעם זה היה
"רוצה לבוא אלי
לשמוע
תקליטים?"
היתה אומרת "שלח
לי את האמפי
3".

היום אם אומרים
לה "רוצה לבוא
אלי לקרוא את
הסיפורים שאני
כותב?" היא
תגיד
"את הסיפורים
הקצרים שלך אני
אקרא בבמה חדשה"


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/01 5:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מר חרדלש

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה