השיגרה גוררת יאוש בזנבה
היאוש מסובב אותי, מעייף
אני רוצה לוותר ולזחול וליפול
תחת כל העצב והיגון.
אך אמרו לי רבים
כי היאוש איננו תסמין רפואי
"אל תיפלי" הם אמרו
"כי הדרך למעלה קשה".
אז שאפתי אוויר מראותיי ונרגעתי
אך כך גם בראתי
שיגרה שלא משתנה
שהזדחלה אחרי הקלה מהנה
מענה.
ההקלה נובעת מחוסר ריגושים ורגשות
ששזורים לי בעצם בשיגרה
שאחרייה מגיע יאוש.
אז מתי כבר יגיע הסוף
ואיפה בכלל ההתחלה?

ובעודני יושבת וכותבת
עוד שיר עלוב
השיגרה מכה בי שוב.
וחוזר חלילה.
      הלילה.