כבר שנתיים שלא לבשת את השמלה השחורה עם המחשוף.
את אומרת ששחור זה מרזה.

כבר שנתיים שלא הרגשתי את נשימתך על צווארי.

אני אוהב את הדרך בה את מקצרת
כאילו בטעות
את שולי השמלה
ומגלה לי טפח
ורומזת טפחיים.
באיזו שלומיאליות את חושפת את תחתוניך הלחים
רומזת לי בגסות
בשעה שאת מתיישבת על השיש
מפסקת רגליים במעט.
מחככת ברכך בין רגלי
בריכוז ובבוטות
כמו ילד בלתי מסופק.

הפצפוצים הקטנים באוזנייך,
בשעה שאעביר את אצבעי המורה
ברווח שבין שדייך.

אט אט השמלה נופלת.

את צמאה,
גם אני,
בכל זאת אני משתהה רגע
לפני שאני מתחיל לגמוע משפתייך.
רק בשביל שאוכל לראות
את אותו הרגע
בו שפתייך רוטטות
באקסטזת הציפייה והתסכול.

עם סכין המטבח שבידי
אני אחתוך את שתי שפתייך הבשרניות.
במשיכת סכין אחת
אפילו לא ייוותר לך זמן להתנגד.
במהירות הן יועברו למחבת,
רק צריבה קלה
בכדי להפריש הנוזלים,
וטבילה קצרה ביין אדום,
נגיעה של פטל
קורט מלח.
ואז לסיום בשלולית קטנה של דם
הן יונחו לפני לתפארת בתוך הצלחת
עליהן גרגר פלפל שחור
כמו שאת אוהבת.

ואת תשבי מולי
יפה כתמיד.
וכשאסיים אוכל סוף סוף להודות
אללי, שפתייך אכן נותנות משמעות חדשה למושג
"נשיקה".