זוכרת אני את חג החנוכה ההוא,
חג ללא ניסים,
חג ללא רחמים.

זוכרת אני את הציפייה לנס
כשהדלקנו נר, ועוד נר.

זוכרת אני, איך אמי,
בתך,
העירה אותי משנתי,
כיצד העירה פעמיים.

זוכרת אני את הרגע
בו פקחת עינייך.

זוכרת אני את אותן הדקות,
דקות מעטות שנמשכו כנצח
כיצד בהינו וספגנו אותך,
לתוך הלב.

זוכרת אני גם את המשפט,
המשפט שאמרה אמא,
זה שלא יוצא מהראש
ומהדהד...
"קומי, סבתא נפטרה".

זוכרת אני את ים הדמעות,
את חיפושנו אחר תשובות.
איך אבא זיהה אותך לפני ההלווייה,
ואיך צעדתי,
איך צעדתי לכיוון החלקה,
אוחזת בכל כוחי
בזר הנכדים,
אחרייך, ברעדה.

זוכרת אני את הרגע
בו כיסו את קברך.
עת כיסו בדרך ללא מוצא,
איך הבטתי לשמיים,
והחלטתי, שאני, סופית,
סופית לא, לא מאמינה.

גם שלוש שנים אחרי,
הזכרון אינו דוהה.
וזוכרת אני ואזכור תמיד
איך הלכת לאיטך מאיתנו,
סבתא,
צעירה.

הזוכרת את אותנו?


לסבתא שלי, שהיתה - ואיננה.