ישבנו שם, שלושתינו. אני עדן ותומר.
הם- שני האנשים האהובים עליי בעולם, נראו כל כך מאוהבים,
מתנשקים, מתחבקים, עושים כל מה שזוג מאוהב עושה בדרך-כלל.
ואני תמיד איתם. לא בתור איזה גלגל שלישי או צלע חמישית.
אבל ככה זה כשהידיד הכי טוב והחברה הכי טובה הופכים לזוג.
אז ישבנו שם, על הגבעה ההיא שמחלון חדרי נראית כל כך אפורה
ובודדה, אבל ברגע שמגיעים אליה אי אפשר שלא להבחין בכמויות
הירוק שנראה כמעט טובע בכחול השמיים.
"אוף! משעמם לי", התלוננה עדן בעודה מתפנקת בזרועותיו של
תומר.
"בואי נראה אם אפשר לשעשע אותך...", ענה לה תומר בטון מתגרה
כזה, שניה לפני שרכן לנשקה.
ואני שכבתי שם לצידם וראשי מביט מעלה אל השמיים.
אני עוד זוכרת את הגוון המיוחד שהיה להם- מין תכלת עם כתמים
ורודים-סגולים.
"אני כל כך אוהבת שמיים", אמרתי בלי להוריד את עיניי.
תומר ענה שלדעתו השמיים יפים יותר בלילה, זרועי כוכבים, ואני
עניתי לו שכך או כך שמיים הם דבר מדהים בעיניי.
"עוד מעט השמש תשקע", אמרתי והתהפכתי על בטני כדי שאוכל לצפות
במראה המרהיב הזה שהטבע הכין עבורי. הייתי מלאת ציפייה.
"שקיעות הן דבר עצוב", אמר תומר, עצר לרגע והסביר את עצמו,
"השמש שוקעת אל מאחורי העננים במחזה עוצר נשימה, ולאחר מכן
נותר הכל שחור".
"אולי", אמרתי, "אבל יחד עם השחור הזה מגיעים גם הכוכבים האלה
שאתה כל כך אוהב, זוכר?!". הוא הביט בי וחייך.
אני הכרתי אותו יותר טוב מכולם. ידעתי ה-כ-ל עליו. היינו
משוחחים כל יום שעות בטלפון, נפגשים, גם ישבנו יחד בכיתה.
המשכנו לשכב שם על הגבעה, אני מצד אחד ותומר ועדן מצד שני.
השמש החלה לשקוע לאטה. השמיים הפכו צבעים ואני נותרתי המומה
למראה הפלא שנגלה אליי. הרגשתי ברת מזל לחוות את הרגע הזה.
כל אחד צריך לצפות לפחות פעם בחייו בשקיעת השמש ובזריחתה.
בזווית עיני קלטתי את מבטו של תומר שהתבונן בי מעבר לכתפה של
עדן. הבטתי חזרה אל תוך עיניי הדבש שלו ויכולתי לראות את
השקיעה דרכם. לא יודעת אם זו הייתה שקיעת השמש או שמא היה זה
לבו ששקע. ובעודי מתבוננת בו, מבלי לשים לב, החלה דמעה חמה
מרטיבה את לחיי. הוא הבחין בה ונראה מודאג מעט, אך מחיתי אותה
במהירות לפני שעדן תשים לב אליי.
כאילו קראה את מחשבותיי, הסתובבה עדן וקמה על רגליה בבת אחת
ומשכה איתה את תומר.
"טוב הגרו'ש, אני זזה, יש משהו חשוב בטלויזיה", היא אמרה
והתבוננתי בה במבט מופתע, חשבתי שזה מאוד שטחי להמיר את ההצגה
הכי טובה של הטבע בסדרת טלויזיה מטופשת, ולא ממש הבנתי אותה.
"טוב, אני נשארת פה עוד קצת", אמרתי וקמתי על רגליי.
"תומר אתה בא?" קראה לו עדן במין שאלה רטורית כזו.
"כן" הוא ענה כמו כלב נאמן.
קיויתי שהוא ישאר איתי, ונדבר קצת. אני אוהבת לדבר איתו.
בעוד עדן הסתובבה והחלה לרדת במורד הגבעה ניגש אליי תומר הצמיד
אותי אליו בחיבוק ולחש לי באוזן "הגר, את יודעת שאני אוהב אותך
נכון?"
התנערתי מחיבוקו, הסתכלתי בעיניו וחייכתי.
"נו תומר, בוא כבר, זה כמעט מתחיל", עדן קראה וקטעה את
מבטינו.
הוא פנה וירד במורד הגבעה ואני צפיתי בגבו הולך ומתרחק ממני.
לא הייתי מופתעת. ידעתי שהוא אוהב אותי, גם אני אהבתי אותו.
אבל גם ידעתי שלא נהיה יחד, ובכל זאת, הייתי מאושרת.
חזרתי להביט בשמיים וראיתי שכוכב אחד יצא מבין העננים.
ובעוד השמש שקעה ונעלמה לה, לבי זרח. |