רגליו דרכו בקרקע הבוצית, אוספות אל מנעליו רפש של חורף בקולות
צקצוק. העבים הקודרים והכהים בשמים הצליפו במעילו הירוק במטר
עז או ליטפוהו בטפטוף קל, מלווים ע"י הרוח הטופחת על פניו בלעג
ושורקת לו בבוז, מעמידה פנים כאינה זוכרת כמה היה שמח אמציה
ועולץ בבואם אך לפני שנה.
בדרכו אל פרדסו היה אמציה, אל אילנותיו אשר טיפח לבדו, במו
ידיו, בעשר אצבעותיו המחוספסות. אמנם ארבעה שותפים נכנסו
בתחילה בעסק הפרדס, אך מטבעם של דברים ומטבעם של אנשים, הטיל
כל אחד מהם את ניהולו של הפרדס על האחר, ולו כבר לא היה על מי
להטיל את האחריות לדבר בטענות מטענות שונות, ומשום כך עסק בכל
עניני הפרדס ונשא בנטל כמעט לבדו. לתקן פיצוצים בצינורות,
לדאוג להשקיה ולריסוסים, להתמקח עם הסוחרים על המחיר, ועוד
כהנה וכהנה כאבי ראש היו מנת חלקו. ולא די בזאת, אלא אף כל
טרחתו ועיסוקיו שטרח ועסק, לשווא היו. רב היה ההפסד מן הרווח
וההוצאות גברו על ההכנסות. והמומחים עוד טענו שאיזור זה וקרקע
זו מתאימים מאד לגידול זן התפוזים המיוחד הזה, וצפו כי בטיפול
נכון הכל ישגשג ויצמח. אמנם הצמיחה היתה טובה מאד, אפילו יותר
משציפה אמציה, אך כמעט לא היה ביקוש לתפוזים בטעם זהה לתפוזים
רגילים ובמחיר כמעט כפול.
וכעת הוא הולך לחזות בפעם הראשונה בפרדס העקור, בשרשים שנקרעו
מאדמתם. לפחות מקבלים קצת כסף על עקירת העצים, זה עדיף מאשר
לעמול ולהזיע ולבסוף להפסיד. קצה הפרדס - או מה שבעבר היה פרדס
- החל להגלות לעיניו, קרח. הוא נכנס.
בורות קטנים נראו לכל מלא העין, במרחקים שוים. שאריות שרשים
מנותקים היו בבורות, וסביב מושלכים עלים יבשים. עמד רגע בדממה,
ופניו אטומות מבע. לבסוף לא היה מסוגל לשאת עוד את המראה, הפך
פניו ושב למכוניתו.
העבים המשיכו לדמוע, אך הוא לא יכול לבכות. אסור לו להתרגש. כי
כשם שעל גופו עטה במשך השנים עור שזוף ועב, כן כיסה את ליבו
בכיסויים רבים. ואם הוא יתחיל לקלף את הקליפות, הוא עוד עלול
להתרגש גם בבית, לעיני אשתו והילדים.
בושה.

י"ב טבת ה'תשס"ב