- "מה את רוצה ממני?!" צעקתי לה וטלטלתי את הגפרור שהיה ביד
שלי עד שהוא נכבה.
נפלה שתיקה. אף פעם לא הרמתי עלייה את הקול ככה, היא הרי החברה
האמיתית היחידה שלי.  אחרי שסיגל הבינה מה קרה היא תפסה יוזמה
וקיבלה ביטחון במה שרצתה להגיד;
-"מה אני רוצה ממך?! אני לא רוצה כלום! את לא מבינה שאני מנסה
להגן עלייך?"
- "להגן עליי ממה?! מהחיים המסריחים שלי? את לא תצליחי! אף אחד
לא יצליח, ובכלל..."
- "מעצמך" היא לחשה בקול חנוק שעדיין נשמע כמו צעקה, צעקה של
ייאוש, הגרון שלה היה חנוק, עמדו דמעות בעיניה הכהות
והמבריקות. ראיתי שהיא מענה את עצמה בגללי. שתקתי. הייתי המומה
מהמספר המועט הזה של המשפטים שצעקנו אחת לשנייה בשניות אחדות.
הסתכלתי עלייה במבט חלול, ולקחתי עוד שאחטה.
- "את הורגת את עצמך עם הסיגריות האלה!" היא התפרצה שוב.  "את
לא מבינה שבסוף את יכולה למות כמו ש..." פתאום היא שתקה.
- "כמו מי?" אמרתי.
- "כמו אבא שלי" דמעה נפלה מהעין שלה והתגלגלה על הלחי החיוורת
של הילדה היפה שישבה מולי.
- "לא יכול להיות, אבא שלך עכשיו יושב בבית!"
- "לא נכון, אבא שלי כבר מזמן לא בבית. בבית יושב בני, ולידו
אימא שלי. אבא שלי מת לפני שנתיים מסרטן, בגלל העישון..."
היא בכתה, כמו שאף פעם לא ראיתי אותה בוכה. סיגל, הילדה החביבה
שתמיד ראתה צד חיובי בהכל, שהייתה מה שתמיד רציתי להיות. יפה,
חכמה, שמחה...
פתאום ראיתי צד אחר לגמרי בה, צד במצוקה, החלק שבה שכל הזמן
הזה סבל.
- "אני מצטערת" זה כל מה שיכולתי להגיד באותו הרגע. משפט חסר
טעם לגמרי, אבל עדיף על כל שתיקה.  
באותו הרגע הבנתי, שכל הזמן הזה היא ראתה אותי, כביכול החברה
הכי טובה שלה, הורסת את עצמה עם הסיגריות. בדיוק כמו שהרס את
עצמו אבא שלה, וזה כאב לה בפנים. זה קרע אותה לחתיכות לחשוב
שהיא יכולה לאבד גם אותי. ואז כבר לא יהיה היא ואני, אני והיא.
תהיה רק היא, וזהו. ברגע שהתחלתי כבר לחשוב על המוות שלי,
נעצרתי. הייתי חייבת לחזור למציאות, המציאות שבה ישבנו, אני
וסיגל בחדר המיוחד שלי, בבית של דודה שלי שהייתה בחו"ל, מוקפות
בעשן שיצא מהמלבורו לייט שהדלקתי לפני דקה, לא יותר.
שברתי את הסיגריה והעפתי אותה מהחלון, וגם את שאר הקופסא ואת
הגפרורים.
- "זהו" אמרתי לה. "אני יותר לא הורסת את עצמי. נשבעת לך סיגל!
אני לא נוגעת בזבל הזה יותר! את יותר חשובה לי משמונים קילו
סיגריות" זאת הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים רבים שקראתי לה
סיגל, תמיד קראתי לה בקיצור: סיגי, הפעם רציתי שתדע שאני
רצינית אמרתי "סיגל"
היא הרימה את המבט שלה אליי והסתכלה ישר לתוך העיניים שלי.
- "סיגי" היא אמרה לי, "קוראים לי סיגי". היא חיבקה אותי
והרגשה חמימה עברה לי בכל הגוף.
את אותו לילה לא שכחתי, וגם לעשן לא חזרתי. סיגי הייתה חשובה
לי מכל הסיגריות שבעולם.