"אני יפה?"
"לא", הוא עונה לי עם חצי עין בטלוויזיה.
"אז למה אתה איתי?", אני מתעקשת
"כי את עושה קפה טוב", הוא אומר בשיא הרצינות והפעם לא מסתכל
אלי אפילו.
"ואם, אם לא הייתי עושה קפה טוב?", אני שואלת, והגבות שלי
מתכווצות בהתחלה של כעס
"אז לא הייתי איתך", הוא מושיט את ידו לערמת הגרעינים על
השולחן , מפצח ברעש וזורק את הקליפות למאפרה המלוכלכת.
אני קמה בהפגנתיות מהספה השקועה והולכת לכיוון החדר.
"את לא מתכוונת לארוז מזוודה וללכת נכון?", הוא צועק לי
מהסלון, "כי אני לא מתכוון לעזור לך להוריד אותה למטה"
אני מסננת קללה וממשיכה לארוז את החולצות הארוכות שלי.
בסוף אני נעמדת בדלת עם המזוודה הארוזה, בוחנת בסיפוק את הסלון
המטונף שאני משאירה מאחורי .
הוא מתקרב אלי, ואני יכולה ממש לשמוע את ההתנצלות מתדפקת על
שפתיו, אבל אז הוא עושה רבע פנייה, והולך למטבח.
"לא קנית קולה?", הוא שואל באכזבה
"אני הולכת לעזוב אותך אתה לא מבין!?", אני צועקת אליו בחוסר
אונים, ומתקרבת לכיוון המטבח.
הוא מרתיח מים בקומקום הסדוק, מדליק סיגריה ונעמד מולי.
"אמרתי לך, אני לא עוזר לך להוריד את המזוודה למטה."
הפה שלי פעור בתדהמה, ואני נופלת מעט לכיוון השיש, מחפשת
אחיזה.
"אתה לא אוהב אותי בכלל?"
"לא, אני לא אוהב אותך", הוא עונה בפשטות ומתחיל להעמיס כפיות
קפה לתוך הכוס.
"אז, ל..ל..למה, למה אתה איתי?"
"כי את עושה קפה טוב", הוא עונה ,"אמרתי לך"
"ואתה נשאר עם מישהו רק כי הוא עושה קפה טוב???", אני כבר
היסטרית.
"כן", הוא אומר בשקט.
אני פונה למזוודה שלי ומתחילה לפרוק אותה ללא מילים, בלי קללות
והיסטריות.
"אז, את נשארת?", הוא מתיישב עם כוס הקפה שלו.
אני מחזירה את המזוודה מאחורי המיטה, ומתיישבת לידו על הספה.
"כן, אני נשארת", אני אומרת בקול מובס, "כי אני כן אוהבת
אותך".
אולי אני מחכה לאיזו התוודות מרגשת, אני רוצה שהוא יתנצל , אני
רוצה שהוא יגיד שהוא צריך אותי, שהוא לא יכול בלעדי, שהוא אוהב
אותי.
הוא מתקרב אלי,
ממש נוגע בידי,
אני רואה את הפה שלו נפתח לאיטו-
"את...את יכולה ללכת להביא קולה?"