הכרנו בבסיס האם,בג'וליס,
שנינו היינו מסופחים.
היתה מעין כימיה ביננו,
דבר שלא כולם מבינים.

בדרך לבלוזה, על המשאית,
ניסינו לגלות מקומות משותפים,
או פרצופים מוכרים.
התברר שעברנו את אותו מסלול,
רק במקומות שונים.

כשהגענו לבלוזה, אחרי שלוש שעות,
כבר הכרנו אחד את השני לדורות.
שמו היה משה ושמי אלי,
הוא היה רופא ירושלמי.

למחרת בבוקר נפרדנו,
הוא עבר לתאגד הקדמי,
כשני ק"מ מהכוח המצרי שנעצר.
אני נותרתי במרפאה, בבלוזה.

כמעט מדי יום היינו נפגשים,
כשיצאתי לספק ציוד רפואי ליחידות בשטח.
בין נסיעה לנסיעה הייתי קופץ אליו,
והיינו יושבים ואוכלים דברים שהבאתי מהשקם.

באותו בוקר קמתי עם הרגשה רעה.
כלום לא הלך לי הרגשתי תעוקה בלב.
העמסנו את האמבולנס ויצאנו לדרך.
הנסיעה לוותה בתחושה של משהו באויר.

כשהגענו לתאגד של משה גברה התעוקה,
שאלתי את איש הצוות הרפואי על משה,
הנהון הראש שמאלה וימינה היתה התשובה
רסיס מפגז של תותח מצרי פגע בצאוורו.

החברה התבדחו שמשה שוחרר לפני כולם
והוא יכין את המקום לשאר שיגיעו
עזרתי להעביר את גופתו לרכב הפינוי
אני נשארתי לעמוד ומשה נשאר לשכב.