מנחם הגדיר את עצמו כאדם דתי. לא מסורתי או שומר מצוות כמו כמה
מחבריו חובשי הכיפות הסרוגות. הוא חש שהאמירה "אני דתי" הולמת
אותו יותר, וכל יתר ההגדרות הן איזושהי בריחה מההתמודדות בחברה
האקדמאית, הישראלית, החילונית עם הזהות הכל כך ברורה לו.
כשהלך לחפש מתנה לבתו שירה, חשב על משהו שהיא בוודאי תשמח
עליו, משהו שיראה גם את פתיחותו ואופקיו הרחבים, משהו שתוכל
לזכור לעוד הרבה שנים וימי הולדת שיבואו כמתנה ייחודית שקיבלה
מאביה, ופתחה לה צוהר לחיים אחרים.
הוא שוטט בחנות הספרים הלוך ושוב, למעשה חסר ידע או תחושה
מוגדרת מה ברצונו להעניק  לגיל 16.מנחם אינו מורגל בשיחות עם
נשים והיה נבוך מכדי לפנות לאחת הזבניות הצעירות עד אימה
לייעוץ והכוון,ולכן עבר ליד המדפים שוב ושוב, עד שנתקלו עיניו
בעינים כחולות חמות מולו, באותו הגובה ומול אותו מדף נעצו הוא
והיא עינים זה בזו.
ואחרי העינים, ראה מנחם, אשה.
אשה אחרת, אשה חילונית מן המסתבר, חולצה עם כפתורים והעליון
קצת פתוח, מרמז אך לא מהווה הזמנה של ממש, שיער- היה לאשה שיער
תלתלים אדומים, ראש מלא תלתלים. לא כמו אצל מוריה , אשתו ,
שהייתה כל כך חסודה וצנועה וגם בבית הייתה אוספת את השיער
במטפחות שונות. כמה צדקו חכמנו שהורו לנשים להסתיר שיערן,שכן
האדום של התלתלים בעיניו של מנחם היה כמו כוויה.
ומתחת לערימת השיער היו עינים.
עינים שרוצות הכל, עינים שמביטות ישר אל הגבר שמול, לא מושפלות
,לא מתביישות ,אלא בחקרנות וסקרנות מביטות הישר.
האשה שאלה אם תוכל לעזור לו אולי, ובהצעה שלה לעזרה הייתה כל
כך הרבה חמלה והבנה, ומנחם מייד נענה ולו גם בגלל שהיה אובד
עצות ותלוש.
כן, גם לאשה ילדה בגיל דומה, ואולי תוכל לכוון אותו ואחרי שקנו
את הספרים לו, לשירה, למוריה משהו קטן, ולאשה ערימה ענקית של
ספרים. הציעה האשה שישבו לשתות קפה כאן בדיוק ממול.
מנחם, אמר לעצמו, הרי אין רע בכך ויוכל לגמול לאשה על נדיבותה
ונכונותה לסייע.
ישבו ושתו , וערימות כוסות הקפה שעל השולחן נערמו וגבהו, והשעה
התאחרה מאד, ותיכף יהיה כבר מסוכן לחזור לבית, הנמצא כה רחוק
מעבר לתרבות הזרה הזו, והכבישים אליו מלאי מהמורות ומחבלים .
ומנחם ידע שהוא חייב לנסוע עכשיו. חייב
אבל האש של שיער האשה, לא נתנה לו ללכת ולהתרחק ,
והיא הציעה , שכמובן אם הוא רוצה יפגשו באותה חנות ספרים בעוד
שבוע ואולי יהיו ספרים חדשים, עבור שירה כמובן.
ומנחם הסכים, ברצון ובשמחה הסכים.
ובכל זאת אולי כדאי שיהיו ברשותם מספרי הטלפון זה של זו , שמא
דבר מה ישתבש.וגם לכך הסכים מנחם במהירות רבה.
ונסע לביתו, בקושי אמר שלום לאשה החביבה מהחנות.
ונזכר ששכח לדעת את שמה .ואולי אם לא ידע את שמה,אין בשיחתו
עימה עבירה, שהרי סיפר לה פרטים אינטימיים עליו, על עולמו
המסוגר ועל חייו הרוצים לפרוץ אחרת, ועל מוריה אשתו , האדוקה
כל כך ומקפידה ב"קלה כבחמורה" ולא מאפשרת לו לצאת מהמעגל שבו
גדל והתחנך והוטבע בו .
תוך כדי נסיעה לביתו, בכביש האורך המפותל בין הכפרים הערבים
הלא נעימים, וודאי פחות נעימים עם דמדומים, חשב שבעצם עדיף
יהיה שלא יפגש עם האשה שנית, עדיף שלא תייעץ לו על ספרים
לשירה. עדיף שלא יראה אותה שוב, כי אינו בטוח כלל שמפגש נוסף
לא יהיה בגדר נאוף .
ואולי רק הוא רואה את הפגישה כניאוף, ואולי אין רע בשיחה עם
אישה נבונה וחמה, שיחה מסוג שהשתוקק לשוחח עם מוריה, אך היא
טרודה בעניניה ועניני הקהילה,ולא מסוגלת לשמוע אותו בכלל.
מנחם לא ישן טוב אותו הלילה, ואולי יסודי המצפון , או התשוקה
לכבוש את ראשו בין תלתלי האשה , לא נתנו לו לישון. והוא החליט
כי לא יגיע לפגישה, ולא יצור איתה קשר. שהרי כך אולי נוהגים"
הם" בעולם החילוני. אך לו יש ערכים וקדושת חיי המשפחה חשובה
מכל.
גם האשה לא ישנה טוב בלילה ההוא.
האשה , ענת, שהייתה נשואה לאיש חכם , שהביט בה בבוקר ושאל אם
עבר דבר מה בניהם שאינו יודע על קיומו. וענת, לא סיפרה לו על
הפגישה המשונה עם האיש הדתי בחנות הספרים. וברגע שלא סיפרה
לאישה, הבינה לעצמה שלו הייתה זו פגישה סתמית בוודאי הייתה
משתפת את האיש החכם שלה. אבל תחושות הבטן שלה והמבטים שהצטלבו
, והחום שקרן בין כפיות הסוכר לתה ובקבוק המים המינרלים, החום
של שני אנשים שמצאו את עולמם. את החום הזה היא שומרת לעצמה
אמרה ענת .
תהתה אם מנחם יגיע לפגישה המיועדת השבוע, והבינה שאינה יכולה
לחכות את כל השבוע עד יום רביעי כדי לדעת אם יגיע , כדי לחוש
את האוויר סביבו.
והתקשרה אליו- רק כדי לברר אם הספרים מצאו חן בעיני שירה, וגם
אם יגיע, או אולי אפשר להקדים?
מנחם לא ידע לרגע מיהי ענת הדוברת אליו, אינו מכיר ענת ושם זה
גם פחות שגור במחוזותיו.אבל כאשר אמרה "ענת מחנות הספרים" ידע
מייד.
ידע שיגיע לחנות גם בשבוע הבא .
ידע שרוצה לראות אותה עוד פעם אחת ובלבד.
ואז להסביר לה שאסור בעולמו ייחוד עם אשה זרה.
ענת הציעה שיקדימו להפגש, ואם אפשר ביום ראשון הקרוב. אבל הוא
בירושלים ביום ראשון אמר, או, אין לה בעיה. יפגשו שם.
ומנחם הסכים להיפגש, היכן שענת קבעה ושכח אפילו את הסיבה -
ביקור בחנות הספרים.
סתם פגישה עם אשה חילונית זרה לקפה, בצהרי יום בירושלים.
ומנחם ידע שזהו ניאוף וזהו ייחוד , וזוהי עבירה שאסורה עליו
כאדם דתי, והרי כך הגדיר את עצמו.
ויחד עם זאת ידע שהמשיכה שלו לאשה הזרה החילונית ,אינה ניתנת
להסברים או פרשנות, אינה שייכת לעולם התרבותי שלו, ובכל זאת
קיימת.
כל אותו סופו של שבוע, בו מנחם היה כמנהגו בבית הכנסת עם קהל
המתפללים הקבוע ועם בני ביתו בענגה של שבת, לא הפסיקו הרהורי
כפירה וחרטה להדהד בראשו יחד עם מחשבות של חטא ואף של זימה.
וענת, השלימה את מלאכות הבית שלא הספיקה השבוע, נסעה לטיול
ג'יפים בגללי הפורח, ואפילו הספיקה לחטוף שיחה קלה עם בעלה,
האיש החכם שמרגיש את הכל מבלי שנאמרת לו מילה.
וביום ראשון בבוקר אחרי לילה  טרוף שינה יצא מנחם לירושלים
לאותו פונדק דרכים צדדי שענת הציעה למיפגשם.הוא כל כך מיהר
להגיע לעיר, ואחרי ברכת הדרך, נסע במהירות כה גדולה, שאף שנעצר
על ידי שוטר לאזהרה, הגיע לירושלים שעות לפני מועד פגישתם.
ענת הרהרה עם עצמה, מה היא עושה?. הרי מעולם לא בגדה בבעלה,
והיא יודעת עתה שהיא הולכת לבגוד בו.,ועוד עם איש זר ודתי,
הרחוק ממנה ומעולמה.
וכל שיש ביניהם הוא תשוקה לגעת בחיים החולפים על פניהם.
בפונדק הדרכים הסמוך לעיר, לא תמהו לראות זוג לארוחת צהרים
בשעה כה מוקדמת של היום.אבל לאחר שהתיישבו לשולחן , והצע להם
יין הבית ואחרים, וגם ממטעמי התפריט המקומי. הביט מנחם בענת,
ואמר שהאוכל בפונדק זה אינו נראה לו כשר מספיק עבורו. וענת
נבוכה כולה, כי לא חשבה על הכשרות כשהציעה את מקום המפגש, אלא
על השקט והאינטימיות והמרחק מההמון הסוער.
ענת הייתה נבוכה, נשכה קלות את שפתה התחתונה, כפי שעושה מדי
פעם בעת מבוכה.
ומנחם הביט בה בחוסר אונים מסויים, ציער את האשה , ולא רצה .
ושניהם הביטו זה בזו עין לעין
כחול של עיניה ולחום הטוב של עיניו,
ויד נגעה ביד, כאילו באקראי, מבלי משים.
ואצבעות שולבו להן יחד, אצבע מול תאומתה , יד קטנה בתוך יד
גדולה.
וענת אמרה ,כאשר נגמרו לה כמעט המילים, בוא נלך למקום שקט
יותר.
ומנחם ידע למה כוונתה.
וידע שאסורה היא עליו בתכלית האיסור וחש שכל שרוצה לקבור את
כולו בתלתליה האדומים הבוערים אליו ומבעירים אותו.

מנחם שכח את תרבותו, ומסורתו ואת מוריה ואף על שירה הבת לא חשב
לדקה.
רק על הקסם של האשה , ענת שחושקת בו כפי שמעולם לא חשקה בו
אשה, ועליו שמוכן לעבור את כל העבירות והאיסורים, ולו רק יוכל
להיות שלה.
ידיים נגעו זו בזו, והאש שהייתה עצורה בו הובערה, האש של
הכמיהה לאשה שתאהב אותו, שתחשוק בו, שתרצה אותו.
ויחד ידים משולבות הלכו לחדרון שבפונדק. וענת שמחה ששאלה קודם
על האפשרויות השונות , אם כי חשבה כי תרצה היא לנוח לפני החזרה
לשפלה, ולא חשבה שהיא, אשת איש נאמנה , תחלוק את גופה עם זר
ודתי, גוף שכבר היה יותר צעיר וחטוב פעם, שגם בנוכחות בעלה היא
ממעטת להתפשט, וכאן במהירות של להט הולכת לחדרון בפונדק דרכים
עם זר מחנות ספרים.
ענת פתחה את דלת החדרון.הוא פנה לחצר פנימית מוצלת ופרטית.
מנחם סגר את הוילון כמעט ללא אפשרות לתת לקרן אור להכנס. רגיל
לחשיכה למעשים שבינו ובינה.
וענת פתחה את הוילון, ולו קצת שיהיה אור לראות את האיש עמו היא
מפרה את שלמות נישואיה. לראות את גופו ,את חלציו.
מנחם שקע בתוכה בתוך החום שנבע ממנה ועטף אותו ברכות שאינו
זוכר שכמותה.
ומנחם שכח לחלוטין שהוא אדם דתי.