משבצות

בתים של אבן יש ועצים של זיתים ואורנים המשילים מחטיהם על קרקע
החורשות,
בשכונת תלפיות הישנה בירושלים, שנקראה על ידי ותיקי העיר
ארנונה.זו הסמוכה לקבוץ רמת רחל ,שם היה גבולה של העיר אי פעם
בעבר לפני המלחמה הקודמת. המלחמה שניצחנו.

סבתא של יונתן ניהלה פנסיון משפחתי למבוגרים, שהיו באים
לירושלים ,פעם בשנה להבריא, והיא הסכימה גם לקבל כאלו שהגיעו
דרך קופת החולים הכללית של ההסתדרות, ואת התשלום הייתה רואה
חודשים רבים אחרי שהאורחים עזבו.

האורחים, ככה קראה להם סבתא של יונתן, ואלו החזירו לה בנימה
משפחתית משלהם, על מרק העוף וליפתן השזיפים. אז אנשים עוד חשבו
לנשום את אוויר העיר יגרום להם החלמה מלאה מכל צרותיהם, ואולי
גם יעלו במשקל.

יונתן הופיע בחצר מלאת מחטי האורן, בקיץ, בחום של הודעות דובר
צה"ל מתעלת סואץ, שנפתחו ב"אין נפגעים לכוחותינו" ואחרי כן,
יתרתה של הודעה על מטוסים שתקפו ויריות שנורו. ואני חשבתי
שאחרי המלחמה של שקי החול בפתחי הבית ונייר הדבק החום על
חלונות הזכוכית השקופים, לא תהיה עוד מלחמה.

ליונתן היו תלתלים חומים, ועינים צוחקות, ושיניים עקומות, שלא
תיקנו לו ,כי להורים שלו לא היה כסף.יונתן עשה את חופשי הקיץ
שלו אצל הסבתא,אולי כדי שיבריא קצת, אולי כדי שיעזור לה לאוורר
בחלונות האבן הגדולים את המצעים כל בוקר,הכסתות הכבדות ושמיכות
הפיקה שדמו לוופל שוקולד, ואולי כי אמא שלו,רצתה שיתרחק מהבית
בו החיים הפכו מרים יותר ויותר.

יונתן שהיה ילד עליז ועם גומות חן ענקיות בשתי לחייו,שאהבתי
לדחוף בהן אצבע קנטרנית בחיקוי של תנועה פולנית  ולדגדג אותו,
עד שהיינו שנינו מתגלגלים מצחוק על הקרקע הדוקרת. אפו בתוך
כתפי , ידיו מדגדגות את בית השחי, וגולשות להן לשולי הגופיה
נטולת השרוולים, חודרות לתוכה , ובהיסוס מגששות את דרכן לפטמות
הורודות של שדי הנוקשים ומצטמררים מקרירות החורשה,והתרגשות
המגע.

על שמיכת הפיקה משובצת ירוק וצהוב זרחניים שדהתה מכבר,מול
המכנסים הקצרים שלי, חשתי אותו נזקף ונדרך חשתי מבוכה ,וכל
שאמרתי ליונתן הוא שילך לשתות מים, כאילו שמים דרך פיו, יקטינו
את זקפתו.
פיו היה מלא מים כאשר נשק לי, לשונו והמים המתוקים של ירושלים,
עם טעמם של שפתיו ,הזכירו לי את הסיבה בעטיה נשלח לשתות מים.
ידיו ליטפו את גופי מבעד לבגדים, הרוח של סתיו ירושלמי הייתה
קרירה והוא כיסה את כל גופי בגופו , ואת פני בנשיקותיו.ידיו
בשדיי הבוסר שלי, ויד מבויישת שלי נשלחת אל מפשעתו, ממששת ,
חוקרת,מלאת עכבות והיסוסים.

אחר כך אמא של יונתן התגרשה ולקחה אותו לאמריקה לשנתיים, כאשר
חזר בקיץ 1973, הוא היה עם רעמת תלתלים ארוכה קשורה בסרט,
שקוצצו כאשר התגייס, אני הבטחתי ליונתן, שאני בטוח אשכב איתו,
כשאני אדע שאני רוצה אותו כגבר של חיי, וידעתי באותה דקה
שהבטחתי שהוא לא יהיה.

הבטחות שהבטחתי בנעורי לא ייחשבו לי כאשר אגיע לחשבון סופי עם
בורא עולם,אני מקווה, כי לגיא הבטחתי את אהבתי לעולמי עד.

גיא שהייתה לו רק אמא, שאותה אהבתי אולי יותר ממנו אפילו. אמא
של גיא הייתה מכינה לי כריכים כאשר נסעתי למחנה עבודה בקיבוץ,
שלפתי את הציוד והביגוד מהתיק הענק, ומצאתי סנדוויצ'ים בכל
מיני טעמים, כאלו שאני אוהבת ולא עם גבינה לבנה שאני שונאת כל
כך, גם שמה בתיק שתי מפיות גדולות ונחמדות ושקית פלסטיק עם
מפית לחה,כדי שאוכל לנגב את פני וידי, והיו שם גם שמונה עוגיות
ברואניס חומות ,אגוזיות. אני אהבתי את גיא בגלל אמא שלו,
שהייתה מסוגלת לעטוף כל אחד בחיבוק אדיר של חום כשנכנס לביתם,
אבל אני לקחתי ממנה את כל החיבוק גם כשיצאתי משם.

גיא שהיה ארוך איברים, ידים ורגלים של כדורסלן, שרק יד המקרה
חיברה ביניהם בחוט ברזל כנראה.ועינים שהיו כחולות כהות. כמה
אהבתי את העיניים של גיא, שקעתי בהן כאשר דיבר אליי וכאשר שתק
אליי.

מחנות עבודה בקיבוץ היו הזדמנות חיינו לעבודה ומעשים טובים.
בין הפרדסים הבוציים, בתעלות ההגנה הישנות, בסוכת השמירה
ובבריכה הריקה.
לשם נדדנו גיא ואני ערב אחד, כאשר כל החברים ישבו לראות תוכנית
טלויזיה ב"מועדון למתנדב" ואולי לשתות משהו עם מתנדבת מזדמנת.
אנחנו יצאנו ל נשום אוויר, כי תמיד עשן של סיגריות, ולא חשוב
במה ממולאות, עשה לי סחרחורת.

הלכנו לבריכה הישנה הסגורה, נכנסנו דרך השער האחורי, בשובבות
הצעתי שניכנס לבריכה עצמה , שהייתה נטולת מים בעונה זו של
סתיו. בחסותה של החשיכה המוחלטת , ונסיונות הגישוש הנמרצים של
גיא, כמו גם אהבתו אלי, חולצת פלנל גברית משובצת כחול ואפור
שתאמה את עיניו, נפתחה כפתור אחר כפתור,אבזם השמיע
קליק,והבגדים כמו נשרו מעצמם אל רצפת הבריכה ושימשו לנו מצע של
רכות למעשה של אהבה.

גיא רצה את ליבי. ואני הבטחתי לו,כי חשבתי שאם אבטיח לו את
ליבי, אמא שלו תהיה גם קצת אמא שלי.

את גיא עזבתי בגלל אמנון שסיחרר את ראשי. אמנון הסטודנט
למתמטיקה , במעונות הסטודנטים בגבעת רם. אמור היה ללמד אותי
לקראת בחינת הבגרות המאיימת. בהתחלה לימד ואני למדתי.

אבל הפיתוי של נערה בחדרו , כאשר השותף שלו נעדר מהחדר, היה
פיתוי שקשה היה לו לעמוד בו. מה עוד שאמנון, היה סטודנט צעיר
אבל בניגוד לחבריו ההוללים, היה חסר נסיון לחלוטין, והיות ואת
שירותו הצבאי בילה בצנחנים, הפער בין הדימוי הגברי המוחצן לבין
המציאות היומיומית על שמיכת המשבצות בצבעי אדום ושחור,תנור
הפיירסייד שלא הצליח לחמם ולו במעט את האוויר בחדר,היה פער שלא
יכולתי לגשר עליו.

אמנון אמר שהוא בכלל לא רוצה אותי בגלל גופי אלא בגלל הראש
היצירתי והשכל הנהדר שיש לי. ולא ידע אז אמנון שאמירות שכאלו
לא מקרבות את האשה אלא מרחיקות אותה ממנו.

מול מראה עמק המצלבה שנשקף מחלונו המלוכלך של אמנון, כאשר הוא
נועל את הדלת בבריח קטן שהעיד על כוונותיו, וכאשר ידיו משכו
מעלי את סוודר הגולף שעל גופי,ידיי במקביל נמשכו למכנסי
השראוול הלבנים שלבש, שלא השאירו מקום רב לדמיון.אמנון משך את
פני אל גופו, ולשוני כבר ערסלה את איברו בפי, עדין נטול נסיון
ובתולי,
ואמנון ליטף את ראשי וכוון אותי בתקיפות הולכת וגוברת .לא
יכולתי לעמוד מול עיני הכלב העצובות שלו, והייתי מוכנה להישאר
ככה ימים רבים וארוכים.

אבל לא כך היה.

אמנון גוייס למילואים ונהרג בסיני בסתיו 1973 .

יונתן התגייס לשריון, ונהרג מפגיעה ישירה של פגז ברמת הגולן.
בסתיו 1973.

אמא של גיא לא הסכימה שילך ל"קרבי" ולכן הלך לנח"ל, שם נפל
בשבי הסורי וגופתו הוחזרה אחרי חודשים רבים. אחרי סתיו 1973.

מאז אני יודעת שהסתיו הוא העונה שלי ליגון על משבצות של קברים
יש בהר הרצל בירושלים, משבצות של ירוק וצהוב, כחול ואפור ,אדום
ושחור.