הספור מתחיל שם, רחוק, מן שום מקום, never never land  שכזה.

הוא גדל כמו עובר ברחם האין סופי שבין אוזני, הוא נוצר כשפיסת
מציאות חדרה דרך תעלות חושי והפרתה מחשבה רדומה בנפשי.

הרעיון מתחיל לגדול מתפתח, מתרחב, משתכלל. חלקם נעצרים ולא
גדלים, נשארים במצבם, מקשטים את היקום חסר הגבולות בראשי כמו
כוכבים.

הלידות הן קשות, כי אפילו שהרעיון כבר מפותח, רק כשהוא יוצא
הוא קורם עור וגידים ואז אתה יכול לראות לאיזה צד של נשמתך הוא
דומה. ולפעמים הוא מפחיד או מכוער, ולפעמים אתה לא יכול לשאתו,
אתה חייב להפסיק לכתוב. והסיפור נשאר, חלקו מציאותי וחלקו
ערטילאי, גוף קטוע ומלא גדמים, שהמשכם הוא אובך של מילים שיכלו
להיות.

ולאחר הלידה, אתה מביט בפרי יצירתך, ובוחן אותו, רואה כל פרט,
פרטים קטנים, שלא שמת לב אליהם, פתאום נהפכים לגדולים, בעיקר
הפרטים שאתה לא אוהב. לפעמים אתה לא מרוצה ממנו ונועל אותו
במגירה, כמו ההורים שנעלו את הבת שלהם בעליית הגג כי היא הייתה
מעוותת, או מועך אותו לכדור וזורק אותו לפח, שונא אותו כי הוא
לא מספיק טוב בעינייך, אבל בעצם את עצמך, כי כל מה שיש בו הוא
משלך.

ואחד לאלפי רעיונות, מצליח להתפתח עד תומו, לעבור את הלידה,
ואפילו את גבולות הביקורת העצמית שלך. ואז הוא מונח לפנייך,
כוכב שהצלחת לקטוף משמי התודעה שלך, כדי שאחרים יוכלו לחוות את
אורו, יהיה אשר יהיה, קר או חם, זורם או נוקשה, ורוד או צהוב.
בשבילם הוא פרח, שהם אוהבים או מכבדים או מתעבים או לא חושבים
עליו משהו מיוחד בכלל, אבל בשבילך הוא פרח בבית הקברות, עומד
בין מצבותיהם של כל הסיפורים שקברת.