לפני חמש שנים התחלתי לכתוב את זה. לפני שלוש שנים, באחה"צ
הזוי רחוק מהבית בעקבות בריחה (לא בדיוק בריחה, העלמות שההורים
יודעים עליה), כתבתי את זה. לא נגעתי בזה מאז.
                           

26.10.1999
17:50

א. הסוף של ההתחלה
  הסוף היה בראשון למאי 1996, בשעות הערב. למחרת חל יום
הולדתי הארבע עשר. יכול להיות שזה היה ערב אחד קודם, בשלושים
לאפריל, קשה לדעת ממרחק כזה של זמן. ישבתי בסלון של דירתנו
הזמנית בקיבוץ, על הספה הקטנה והקשה שגבה אל שולחן האוכל
והכניסה, וצפיתי במשהו עם סטיבן סיגל. כשקמתי למטבח אימי
נכנסה. לאחר ששמה את תיקה פגשה אותי כשיצאתי מהכוך ששימש לנו
מטבח. היא אמרה שהיא מצאה סימנים, שאלה האם זה אני וענתה בעצמה
שכן. שאלה למה ולא ממש ציפתה שאענה. לפחות אם אני הייתי במקומה
לא הייתי מצפה לתגובה. אמרה שאני בטח כבר יודע מה זה הפרעות
אכילה, שאני בטח כבר יודע מה זה אומר, מה הסכנות של זה.
הנהנתי. ברגע שהבנתי שהיא יודעת הבנתי, יותר נכון החלטתי שאני
מפסיק היום. ביקשתי, כרגיל, שלא תדבר עם אבא. ידעתי שזה לא
יעזור לבקש. אמרתי לה שזה רק השבוע האחרון, סתם כך, והיא אמרה
"זה לא, אני יודעת, פשוט לא הייתי בטוחה קודם, כבר הרבה זמן
אני חושדת ואני רק מצטערת שלא אמרתי כלום קודם" היא שאלה אותי
"אבל למה הקאת?" "כדי לרזות" עניתי, לא אוזר בתוכי כח/אומץ כדי
להוסיף לקולי את נימת הציניות הממש מתבקשת במעמד זה. "אבל אתה
כל כך יפה, רזה, כל כך חתיך" אמרה, משתמשת במילים שישבו רע על
הלשון שלה, כל כך לא מתאימות לה, למרות שהיא אומרת אותן הרבה.
"למה אתה צריך לרזות?" אמרה בקול שכלל כעס על עצמה, האשמה,
חוסר אונים ועוד כמה רגשות כאלה.
משכתי בכתפי. לפחות אני משער שזה מה שעשיתי.
מה עוד יכולתי לעשות?

ב. גמילה, בערך
  לא סתם הכותרת כוללת את המילה בערך. לא נגמלתי. לא היו לי
ממש סימפטומים של גמילה. הפסקתי. זה היה ברור לי שמהרגע שאימא
תפסה אותי כמעט "על חם" והוציאה ממני הודאה מגומגמת ומתנצלת
ומבטיחה להפסיק, היה ברור לי שאני לא ממשיך. מה שעשה את העניין
לסופי עוד יותר היה ה"שיטה" של אימא שלי. למחרת אותו הערב,
בבוקרו של יום חמישי, יום לימודים רגיל בתכלית וגם יום הולדתי
הארבע עשרה. בשעה שש וחצי, זמן הקימה הקבוע שלי, ליתר דיוק חמש
דקות קודם, אימא העירה אותי. לצד מיטתי עמד שולחן קטן ועליו,
כמיטב המסורת הקיבוצית-משפחתית שלנו, קערת עץ גדושה בשוקולדים,
נחשי גומי, טופי ושאר מיני מתיקה. לידם, כמובן, נחה לה ברכת
יומולדת ממשפחתי. אך לא לשם כך אימי העירה אותי. היא הביאה
מחדרה את המשקל שלהם, המשקל שאליו התפללתי ושממנו יראתי כל
אותם חודשים, ומדדה אותי. שקלתי 51 קילוגרמים. גובהי באותה
יומולדת היה 165 סנטימטרים בערך. יחס לא נורא, קצת מתחת
לממוצע. בכל בוקר במשך שבוע חזר הטקס המביש להחריד. (מי שאינו
מבין שיחשוב טוב טוב על הסיטואציה- נער מתבגר שמתחיל לעמוד
ברשות עצמו בבית ליברלי למדי ועד לפני יום הקיא באופן קבוע כדי
לרדת במשקל נאלץ לעמוד כל בוקר בתחתוניו על משקל ולראות את מבט
הסיפוק המודאג בעיניה של אימי כש"קיבלתי" במשקל).
  כנראה שהאקט הבוטה השיג את שאימי רצתה שישיג. ביום ראשון,
בתוך שלושה ימים, עמד משקלי על 53 קילו, עליתי שני קילוגרמים
בשלושה ימים כתוצאה מהרגלי האכילה הבלתי מאוזנים בעליל שלי.
בתוך עוד יומיים עליתי קילו נוסף והטקס נפסק. אימא פשוט לא
באה. עוד יום יומיים חששתי ממנה, מפני בואה בבוקר, ואחרי עוד
כמעט שבוע בו כיוונתי את שעוני חמש דקות קודם ורצתי על הבוקר
למקלחת.
עם אבי מעולם לא דיברתי על כך, אף על פי שאימי סיפרה לו כבר
באותו לילה של השיחה שלנו, בעודם ממלאים לי קערה בממתקים. צאו
וראו אירוניה מהי.

ג. קריאת ביניים
  הנה לכם ההודאה בפה מלא שלי: בין סוכות התשנ"ו לראשון במאי
באותה השנה, הייתי בולמי-בערך. בעצם, עזבו את ענייני הכותרת,
במשך כל אותו פרק זמן הבאתי את עצמי לידי הקאת כמעט כל
ארוחותיי באופן עקבי ושיטתי, בממוצע שלוש פעמים ביום. כשנתיים
לאחר מכן הקאתי שוב בפעם הראשונה מאז. בכוונה, אחרי ארוחה, כדי
להוציא את האוכל. אני עדיין עושה זאת לעיתים רחוקות, הכי הרבה
פעם בחודשיים, עקב מצב רוח כזה או אחר שלי שהביא אותי להיות
בלתי כשיר לעצור את ההרגל הלא בריא שלי. אבל בכך אני מקדים את
המאוחר. אחזור לבערך-התחלה של המעין-אפיזודה מיוחדת בחיי.

ד. רקע
  ילדות טובה. אין ספק, הייתה לי ילדות טובה למדי, אפילו טובה
מאוד. אני זוכר כמעט אל ורק דברים טובים מילדותי, ואני מאמין
שאני לא מדחיק שום סוד אפל.
אבל מכיוון שתקצר היריעה ותמאס העין הקוראת מזכרונות ילדותי,
אשתדל להתמקד בנושא האמור.
  עוד זכורות לי "תחרויות" ביני ובין אחי הקטן של "מי יותר
שמן" בכיתות א' עד ד'. את אחי מתגאה בכרס הזאטוט שלו אותי מקנא
בו. מתי חל בי השינוי? מתי משקלי החל להפריע לי?
  בכיתה ה' ואף בתחילת כיתה ו' הייתי בכושר מטורף. בכל יום
הייתי מתאמן- רץ, עושה מאה שכיבות שמיכה (ארבעים על האגרופים,
ארבעים רגילות ועשרים על האצבעות), ועוד לפחות מאה ועשרים
כפיפות בטן וכמה דקות טובות של תרגילי גמישות.
בסוף כיתה ה', סביב יוני, בסבב השקילה והמדידה השנתי שנערך לנו
בקיבוץ, הוכרע כי משקלי הוא 36 ק"ג.
בין ינואר למרץ בכיתה ו', במשך קרוב לשלושה חודשים, הייתי
חולה. הרופאים התלבטו בין מחלת הנשיקה, סינדרום היאפים או סתם
תסמונת פסיכוסומטית. זה לא חשוב (וגם לא ידוע) מה זה היה בסוף,
אך הברור הוא שבמשך שלושה חודשים הייתי מחוץ לקו הבריאות.
לפעמים הולך הביתה באמצע היום, או שוכב יומיים בלי יכולת לראות
אור יום, שבוע אחד שלם שכבתי בבית החולים שבצפת. מכאן שבמשך כל
אותם חודשים של מחלה כמעט ולא התאמנתי. וגם כשהתאמנתי- הירידה
בבריאותי שגררה ירידה בכושר שלי וביכולת שלי גררו ירידה בהנאתי
מאימוני הסייף- הן עד כה הייתי תמיד הראשון במבדקי הכושר הדו-
שבועיים ואילו עכשיו...
אחרי פסח חזרתי ללמוד סדיר. באחד הימים אמי אמרה לי שאני נראה
לה רזה וחיוור, ואמרה שלדעתה ירדתי נורא במשקל במהלך מחלתי.
היא ביקשה שאלך להיבדק. האחות שהייתה שם באותו יום הייתה
מחליפה, וכבר איני זוכר מי זו, רק זוכר אני את תוצאות הבדיקה:
בעשרת החודשים שחלפו מאז נשקלתי ונמדדתי לאחרונה גבהתי ב5-6
ס"מ ועליתי ב- 10 ק"ג. משקלי עמד כעת בערך על 46 ק"ג ולטענת
הרופאה הייתי "בדיוק ביחס הנכון. אבל איזה קטע שעלית עשר קילו?
הא שמנמן? נהיית רעב או מה?" אינני בטוח שזה הציטוט המדויק,
אבל כזו הייתה נימתו באוזני, בעיקר כשחזרה עליו מספר פעמים.
  היו עוד כמה נקודות כאלה שאני מצליח לזכור:
נסיעה בכיתה ו', כמדומני, לתל אביב עם אבי וחברו הטוב שהביט בי
במראה כשהחלפתי חולצה וצחק עד כמה שאני דומה לאבי, אפילו אני
מתחיל לגדל כרס כשלו (אבא- גובה: 183 ס"מ, משקל: נע סביב ה-
100 ק"ג).
לחילופין, זכור לי מקרה בכיתה ח', מייד עם המעבר לדירה הזמנית
שלנו (דירת הקבע שלנו בקיבוץ שופצה), שבוע לפני תחילת שנת
הלימודים, באה שכנתנו החדשה עם בגדים של בניה הגדולים ממני
בחמש ושש שנים כדי להציע לי בגדים שקטנים עליהם, וזאת משום
ש"בגיל שלו הם היו כל כך רזים וחסרי אגן בכלל, אבל הבן שלך כבר
ממש איש. ממש איש." אמרה שוב בטון מתפעל/מופתע.
מקרה אחר כולל את מורתי לריקוד שמדברת בסלון בקול רם עם אימי
על כך שאם אתחיל לרקוד מהשנה הבאה חמש פעמים בשבוע אז כמו איזה
מתן אחד אני איהפך מצ'אבי וקלאמזי, (כינויי החיבה שלה כלפי-
שמנמן ומסורבל. ואף על פי כן היא אכן אהבה אותי יותר מאשר את
שאר תלמידותיה) לרזה וגמיש.

אכן, למדתי מחול. ואכן, הייתי בולמי. וכן, אני בחור. מה לעשות,
אף אחד לא מושלם.

  הרבה פעמים חשבתי על להפסיק לאכול (ממתקים או בכלל) ואף
ניסיתי להוציא זאת לפועל אבל זה לא ממש הצליח. הכל היה חוזר
לארוחת בוקר וערב בריאות (גבינה, לחם, ירקות- המאכלים
המשפחתיים) וגם ארוחת צהריים כפולה בחד"א. בנוסף הייתי אוכל
המון ממתקים אחרי הצהריים, או עוגיות של סבתא. על דרך ההתנזרות
ויתרתי.
ידעתי שיש אנורקסיה לא הכרתי ממש מה זה בולמיה, אע"פ ששמעתי את
השם באופן כללי. לא חשבתי על זה ממש, לפחות לא עד סוכות
התשנ"ו.

ה. סוכות and everything after

בחופש סוכות של אותה השנה הייתי חולה.
החופש נמשך מיום שני ועד ליום שני שאחריו. בין יום שני ושישי
הייתי חולה ואפילו הקאתי פעם פעמיים, כחלק מהמחלה.
בשבת וראשון עבדתי. במהלך חמש שעות העבודה שלי במפעל הרוכסנים
שלנו (לחבר שתי רצועות בעזרת מזחלת פלסטיק- עבודה שללא ספק
מזכירה את "זמנים מודרניים"), עקב עודף הזמן למחשבה הגעתי
למסקנה שהקאה יכולה להיות פתרון לא רע להרגשה הלא נוחה שלי עם
משקל גופי.
  בתוך שבועיים-  שלושה, אולי קצת יותר, התפתחה אצלי שגרה של
הקאות:
בבוקר איני אוכל דבר, רץ להסעה לבי"ס. בתום השיעור  השני או
השלישי הייתי טורף את שלושת הסנדוויצ'ים שלי במכה- שלושתם בכמה
דקות של הפסקה, ובהפסקה הבאה, 45 דקות מאוחר יותר, הייתי מקיא
בשירותים שנמצאו מול הכיתה. זה היה אקט כמעט יומיומי, והייתי
יוצא לרוב קצת לפני סוף השיעור, מחשש שישמעו אותי.
ארוחת צהריים גדולה במיוחד הייתי אוכל, מנה וחצי, ממהר לבלוס,
יורד לשירותים עוד בטרם האחרים סיימו את המנה הבודדת שלהם
וחוזר לעוד חצי מנה, אותה הייתי מסיים אחרי כולם.
הכי מסוכנת הייתה ההקאה בבית. תמיד חששתי שמישהו ייכנס. היו
לנו שני חדרי שירותים. האחד של ההורים, בעל מנעול- שזה חיובי,
אבל נמצא כמעט רק בשימוש ההורים שזה שלילי. (פעמיים בהן שמעתי
את אימי שואלת את אחי אם הוא הרגיש לא טוב והקיא הביאו אותי
להיזהר עוד יותר בהסתרת עקבותיי). השרותים השניים היו נוחים
יותר להקאה אבל הדלת הייתה חסרת מנעול והייתה צמודה מסיבה לא
ברורה לדלת הכניסה, מה שהפך את היכולת לצפות מראש הפרעה לכמעט
בלתי אפשרית. הייתי מקיא בבית רק את הממתקים של אחר הצהריים,
את ארוחת הערב לרוב לא העזתי.
את ארוחות יום שישי בחדר האוכל הייתי אוכל במהירות ואז הולך
להקיא בשירותים של המועדון לחבר בקיבוץ, לאחר שבדקתי שאיש מבני
משפחתי לא נמצא שם.
את ארוחות השבת הגדולות של סבתא הייתי מקיא בשיא הזהירות
בשרותים בעלי דלת ההזזה עם מים זורמים בכיור ומייד אחרי
שהתחילו החדשות, כיוון שרק אז איש מבני המשפחה המורחבת לא שם
לב.

ו. הטוב בהקאות
ההקלה היא מיידית.
אוכלים כמה שרוצים (גם כשלא רוצים). אוכלים בלי לעשות חשבון,
כי הרי ברור שנקיא את הארוחה הזאת, וגם את הבאה.
עניין הטעם. החלק בו הכי נהנים מהאוכל הוא בעודו בפה, קרוב
לבלוטות הטעם. כשאתה מקיא באופן קבוע אתה אוכל מהר ולכן ההנאה
מהאוכל היא פחותה, לפחות בדרכו פנימה. לידיעתכם, רוב המאכלים
טעימים לפחות באותה מידה בדרכם החוצה (אם מקיאים אותם בשעה
הראשונה).
"הנאה כפולה מטבלת שוקולד אחת! והרבה פחות קלוריות!! GO GO GO
!!!"
פרט לכך, זכור לי מפגש עם ידיד שלא ראיתי קרוב לשנה בזמן מבצע
"ענבי זעם" בו הוא ציין שרזיתי נורא ש"לפני שנה לא היית שמן,
אבל קצת צ'אבי כזה, ועכשיו אתה ממש רזה". התמלאתי גאווה.
הצלחתי. למה אף אחד אחר לא שם לב?

ז. על הרהורי המקיא
במשך תקופת ההקאות שלי ראיתי לפחות שלושה סרטים העוסקים בנושא
של- או כללו קטעים שנגעו בבולמיה. אחד מהם אף הסתיים במוות.
כולם כללו קטעים די מגעילים, אפילו מזעזעים אולי, עבור מי
שאינו מורגל בהקאות. לא, הם לא גרמו לי לחשוב על להפסיק,
מקסימום הוסיפו לי רעיונות. (הסרט ע"פ "מחר אני 52" או משהו
כזה גרם לי לחשוב על החומציות בחלל הפה אחרי הקאה, אלא שהחלפתי
את פתרון התפוח (70 קלוריות) של השחקנית במסטיק אורביט פשוט (5
קלוריות)).
היו רגעים, לא פעם ולא פעמיים, בהם שאלתי את עצמי "ומה אם
אתדרדר להיות בולמי ??" כמובן שלא החשבתי את עצמי כבולמי,
ועדיין יש לי בעיה עם ההגדרה הנ"ל. סה"כ הייתי בעיני עצמי
"מישהו שאימץ את השיטה הלא רעה של חולי הנפש המסכנים שלא
יכולים לשלוט באצבע-במורד-הגרון שלהם". תמיד הרגעתי את עצמי
שאני שולט במצב, אפילו הפסקתי לשבוע כדי להוכיח לעצמי. אני
עדיין חושב שהייתי יכול להפסיק בכל שלב, השאלה היא האם הייתי
מחליט לעשות את זה בכלל?
הרי בעצם, אמי רק קבעה בשבילי את העובדה שאני מפסיק, את השאר
עשיתי בעצמי.
לא דאגתי.

ח. המטרה
לא הייתה.
לא היה לי משקל יעד, או בגד מסוים שהיה אמור לעלות עליי בסוף
התהליך. הירידה שלי במשקל לא הייתה דראסטית, ולא נמדדתי במשך
כל תקופת ההקאות, פרט לפעם אחת, בה שקלתי 52 ק"ג. אני חושב
שרציתי אז 48, או אולי כמו בכיתה ו' - 46, אבל לא הייתי סגור
על מטרה. וכשאין מטרה, ולא ממש מחפשים אותה, הדרך יכולה להמשך
לאינסוף.

ט. השפעות
יש לא מעט השפעות לוואי, גם לטווח ארוך, לעובדה שאתה דוחף כל
יום מספר פעמים אצבע לגרון ומכריח את עצמך להקיא את כל מה
שעיכלת למחצה. אינני בקיא במיוחד בתחום הרפואי ואני בטוח למדי
שלרוב הרופאים יהיה מה להגיד על חומציות בוושט ובחלל הפה ועוד
כהנה וכהנה, אבל אני ראיתי את ההשפעות הקשורות לאוכל.
כיוון שהקאתי בתם כמעט כל ארוחה, חייתי ברעב מתמיד. הייתי אוכל
בכמויות גדולות בהרבה ממה שנהגתי לאכול קודם לכן, קיבתי התרחבה
והתכווצה חליפות, רעבה לקלוט מזון, והרבה או מלאה עד אפס מקום,
עד תחושת הקבס המכריחה אותך לקום וללכת לשירותים.
בכיתה ח' לא הייתי מסוגל להיכנס לחנות המבורגרים ולצאת שבע
לכיוון השירותים לפני שאכלתי לפחות המבורגר כפול של 200 גרם +
צ'יפס גדול ושתייה, ולרוב גם המבורגר קטן של 60 גרם, מאלה
שמקבלים חינם תמורת כרטיס קולנוע משומש. את ההמבורגר הקטן
הייתי לרוב שומר כדי לאוכלו לאחר ההקאה על מנת למנוע את מצב
הכיווץ המכאיב בקיבה, ה"קריז" הקטן שלי (לא היו לי גדולים).
היום אני בן 17.5, גובהי עומד על 185 ס"מ ומשקלי נע בסביבות ה-
80 ק"ג, להערכתי. נער די מגודל. אינני מסוגל לסיים ארוחת
מקרויאל, אפילו בלי להגדיל את הצ'יפס.
בתקופה שלאחר ההקאה אכלתי המון ולא הקאתי, במיוחד כדי שאמא
תפסיק לשקול אותי. פיטמתי את עצמי.
חוץ מעניין הכמות ישנו גם עניין המהירות. אסור לי להראות שאני
אוכל יותר מקולם ויתרה מזאת, אני צריך לסיים לפני כולם ע"מ
לגשת לשירותים בעוד הם ישובים לשולחן.
  אני עדיין אוכל מהר להחריד. אני עדיין לא מצליח לרוב להנות
מהאוכל ומטעמו כפי שהייתי רוצה, אלא אם כן אני אומר לעצמי
"לאט, לאט" אחרי כל ביס. אני עדיין אוכל לפעמים מעבר לקיבולתה
של קיבתי. לא מעט ארוחות הסתיימו בכאב בטן של כמה דקות או
יותר. אני גאה בעצמי שאני לא מקיא אז. אני כועס על עצמי שבשלוש
וחצי שנים לא הצלחתי לשנות הרגלים שהתקבעו במשך שבעה שמונה
חודשים (אם כי נרכשו כבר קודם לכן, אכלתי מהר הרבה שנים כדי
ליצור את האשליה שאני אוכל פחות).
בנוסף, יש לי הפרעה נפשית קטנה המחייבת אותי להעסיק את הפה שלי
בכל רגע נתון (מסטיק, פלסטיק, סיכת בטחון) אבל אני לא בטוח שזה
קשור.

י. טכניקה
כפי שכבר ציינתי מהירות האכילה הוא חלק חשוב מאוד. כל האוכל
נמצא במסעו בן ה- 20 דקות לערך במורד הוושט לקיבה, מרוכז כולו.
בתוך שניים או שלושה מחזורי הקאה מגיעים שוב לתחילת הארוחה.
הטכניקה היא פשוטה- אוספים היטב את השער (גלי וארוך, עד אמצע
הגב, אם אתם חייבים לדעת), מרימים את כיסוי האסלה, מתכופפים או
יושבים על הברכיים, תוחבים אצבע לעומק הגרון, מניעים אותה אנה
ואנה ומקיאים. (אמנם ישנה טכניקה שכוללת אי- התלכלכות והיא
מתאימה יותר לטיולים לגגות ולטבע, אבל השתמשתי בה רק פעמיים,
ואחת מהן לא בתקופת ההקאה).
לאחר שמגיעים למזון הפחות ניתן לזיהוי (אגב, בזמנים מסוימים
התפתחו במוחי שלל תאוריות ופואטיקה שלמה סביב נושא האוכל- לפני
ואחרי, אך לרווחת הציבור לא העליתי זאת על הכתב וכל זאת אבד
בתהום הנשייה של הזכרון שלי) מבינים כי זוהי תחילת הארוחה או
לחילופין הארוחה הקודמת, ובשלב זה ניתן להוציא ביריקה את
שאריות הפליטה, לנגב את האצבע בעזרת נייר טואלט, להוריד את
המים ולגשת לכיור. שוטפים פנים (באופן יסודי אך מינימלי, למנוע
חשדות) וידיים, מייבשים אותן, חוזרים לאסלה כדי לוודא את
ניקיונה, מורידים שוב את המים, ממתינים שייעלמו שרידי הסומק
והדמעות,  ויוצאים שוב לציבור.

יא. על ההנאה שבשקר
מעבר לכל תהליך ההסתרה, שהוא פרנואידי במקצת לכשעצמו, יש פה
משחק. ברור לי שזה נשמע מוזר, אבל הפקתי הנאה חולנית כלשהיא
מלהסתיר אתך ההקאות, לשמור את הפתרון המצויין שלי רק לי,
נהניתי מכמעט להיתפס - תמיד היה לי תירוץ טוב מוכן בקנה-
מהעמדת פנים חולות ואישור שאני באמת לא מרגיש כל כך טוב, דרך
"אני משוכנע עכשיו, אחרי שניסיתי, שהפעם האחרונה שנצפה קשר בין
הגבינה הזאת לצבע הלבן היה לפני ארבעה חושים לפחות" - מה שתמיד
גורר חיוך ו"תרגיש טוב", ועד להכחשה ושינוי נשוא החקירה "לא,
מה פתאום, רק שטפתי פנים כדי לא להירדם. אבל את/ה!!! את/ה
בסדר?? את/ה נראה/ית נורא עצוב/ה, מה קרה???" - תמיד עובד.
וכן, כל פעם ששיטיתי במישהו, זה שימח אותי.
רציתי להמשיך, לא רציתי הטפות, עשיתי זאת "בשליטה מלאה" (או כך
טענתי) ומתוך בחירה- להיות "עלק בולמי" רק בינתיים, עד שארזה.
שיחקתי משחק שהיחיד שנפגע בו הייתי אני, והאמנתי שכל מה שנראה
לאחרים כפגיעה בי הוא בעצם ניצחון. כולם מרוויחים, ואיש אינו
נפגע. נכון שזה כמעט משכנע? תנו לי לחיות לכם בראש כמה חודשים
אחרי שנים של לשמור בבטן ולעשות טוב לאחרים על חשבוני, אם
צריך, ונראה אתכם.

י"ב. סוף דבר, בינתיים
אני כותב שורות אלה בשירותים, בעודי פורק שאריות מזון בדרך
היותר קונפורמית- משמע מחרבן. רוב הטקסט הזה נכתב על שולחן
מחוץ למקדונלדס בקניון היחיד של בית שאן, אחרי מקרויאל שמצא
דרכו לאסלה כשהוא כמעט בלתי מעוכל וצ'יפס וגלידה שעושים דרכם
במורד מעי ברגעים אלו ממש.
אני בקרוב בן 18, אני כבר לא מקיא שלוש וחצי שנים באופן סדיר.
לעיתים, כשמצבי הנפשי לא תואם את הרעב שלי, שמצידו הוא תמיד
קצת פעיל יותר מדי, אני מקיא מייד לאחר הארוחה במיאוס. זוהי
הקלה, אבל אני לא עושה את זה מהנאה, ובעצם משתדל מאוד שלא
לעשות זאת בכלל. לא תמיד אני מצליח.
יש לא מעט פעמים בהן אני חושב להקיא בסיום ארוחה. אני לא עושה
זאת. כמעט אף פעם. אולי פעם בחודשיים.
אין לי מסקנה ברורה. קשה לי להגיד שאני נגד הקאות, אבל אני
מבין ברציונל שלי שזה רע ומנסה לעצור אחרים מללכת בדרכיי
הנלוזות. לא פעם, כשאני נכנס לשירותים בכל מיני מקומות, אני
רואה על המים דוק שנשאר כשמקיאים ומורידים את המים רק פעם אחת.
אני מכיר את זה. לפעמים אני יודע מי זה. אולי בשבילו כתבתי את
הטקסט הזה. ואולי בשבילי.
20:14