כשאתם עוצמים את העיניים אתם רואים אותו. רובכם לא יודעים את
שמו. לרובכם פרצופו העדין לא מוכר משום מקום. אבל אתם מכירים
אותו. לא בכל פעם כשאתם עוצמים עיניים אתם רואים אותו. לא כל
מצמוץ או נמנום של צהריים מול הטלויזיה מעלה את דמותו אל מול
עיניכם. אבל לפעמים כשחורף ואין גשם או רוח ופשוט קר, ואתם
במיטה והחלון פתוח ובחוץ חושך כחול ואתם אם עצמכם. אתם מנסים
לקרוא עיתון כדי לברוח מעצמכם אבל עצמכם יותר מהירים מכם
ותופסים אתכם ומכריחים אתכם להיזכר בהיום. ואתם נזכרים בכל
הכשלונות הקטנים והגדולים עם החברים שלא באמת מכירים אתכם
וההורים שלא רואים אתכם וכל המסגרות שלא מכילות אתכם. ואתם
בוהים בתקרה ובוילון ובאור הכתום שמגיע ממנורת הרחוב. ואז אתם
מרגישים מן גל של פחד שאתם כבר אף פעם לא תמצאו משהו שיראה
אתכם כמו שאתם ויקשיב לכם ויבין ויאהב וכל מה שאתם הייתם הוא
יקבל. ואז בטבעיות המחשבה זורמת אל היחיד שגרם לכם להרגיש ככה
אל היחיד שאיפשר לכם להרגיש טוב עם עצמכם בכל מצב מבלי להסתיר
את האזורים בגוף ובנפש שאתם לא אוהבים, אתם נזכרים בו כשאז
ישבתם איתו ביער בקיץ בין עצי האורן הגבוהים יושבים על רצפת
המחטים מעשנים נובלס ומדברים והמילים זורמות וההרגשה שאתם לא
יכולים להסביר של חיבור כל כך נעימה.








ואז אני עוצם את העיניים ונזכר שהוא מת ונרדם לעוד לילה שיביא
עוד יום שיביא