כאשר הייתי בגולה,ילדה קטנה,
היו לי שני חברים
בוגרים ממני בשנה.
אחד היה בנם של אישה מוסלמית ויהודי-
פליט אשוויץ, ניצול שואה
השני- נכדו של משתף פעולה שעבד את הגרמנים
במשך מלחמת העולם השניה.
ואני הייתי סתם ילדה יהודיה
חצי יתומה
דרה בבית סבתה ומתגעגעת לאימה.

שלושתנו  היינו חבורה או מן משפחה משונה
שחיה בצלם של שוויון ואחווה.
לכאורה לא חסר לנו מאומה
אך מאז ימי ילדותי העלומה
חשה אני שאבד או  לא  ניתן לי דבר מה...

מדי פעם ובנסיבות זהות
הברית שבינינו הייתה משתבשת.
לרוב שחקנו, שני הבנים ואני,
במלחמה.
הבנים היו חיילים
ואני, בתוקף היותי נקבה,
נצטוויתי להיות
החובשת.

התרעמתי, נלחמתי,
אך כאשר הם היו נופלים
מנוקבים בכדורים מדומים,
שוכחת הייתי את כעסי ולמשימתי ניגשת.
גופותיהם היו דוממים.
נשימתם הצרודה -חורקת ומרשרשת.
פצעיהם, על אף היותם בלתי נראים,
השכיבום אפרקדן על החול או דשא.

שנאתי את תפקידי,
אך אז, כמו היום,
בהם טיפלתי, את דמעותיי כובשת.
נשאתי את כובד גופם, מחשלת את גופי ולבי,
בין רגשותיי הסותרים לברור נואשת.

שנים חלפו, אני החכמתי,
אך לעתים מצאת את עצמי באותה הסוגיה דשה ומדשדשת.
למה,ממשיכה אני להתרעם,
על הזכרים נגזר להיות הכובשים
ועלי, בתוקף היותי נקבה,
הוטל להיות
החובשת