סיפורים זה דבר חרא. באמת. דברים מרושעים כאלה. הם אוכלים
בני-אדם, אתם יודעים? לא אני אמרתי את זה. קראתי על זה באיזה
ספר, והוא בטח יודע. קחו את איוב, למשל - התחיל שאקל: עשיר,
הרבה ילדים, אישה טובה - הכל בסדר. גם גמר גבר - עוד יותר
עשיר, יותר ילדים, אישה עוד יותר שווה. אבל מה, כדי שיהיה
סיפור, עשו אותו אומלל באמצע - הרגו לו את הילדים, לקחו לו את
הרכוש... אם היו שואלים אותו, אני בטוח שהוא היה מעדיף שלא
יהיה סיפור בכלל. כי סיפורים זה חרא.
העניין הוא, שזה לא אשמת הסיפורים. זה אבולוציה - הישרדות,
הגנה עצמית. כי אם הסיפור לא יהיה חרא לאחרים, אז הוא בעצמו
יצא חרא, ואף אחד לא יספר אותו.
למשל, יש את הסיפור על עליזה. זה סיפור נחמד. זאת אומרת, הוא
נחמד לאנשים שבתוכו. הוא היה די נחמד לעליזה, בכל מקרה. אבל
בגלל שהוא כזה נחמד, אז הוא חרא של סיפור, ואף אחד לא רוצה
לספר אותו, ואף אחד לא רוצה לשמוע אותו.
אתמול בלילה פגשתי אותו באיזה בר בטורונטו. עד קנדה הוא טס כדי
למצוא מישהו שיספר אותו. חשב שאולי שם, באמריקה, אנשים יחשבו
שהוא "אקזוטי" כי הוא על ישראל, אז יאהבו אותו. איפה... מי
שכבר התעניין בכלל בישראל אמר שיש לו מספיק סיפורים על חיילים
שכמעט מתו, ופיגועים שהרגו עשרות אנשים. ובכלל - את מי מעניינת
העליזה הזאת? סתם סיפור חרא. ככה אמרו לו, בפנים.
וזה לא שאני לא חושב שזה סיפור חרא, אבל הוא היה כזה מסכן,
והוא שתה כל-כך הרבה כדי לשכוח שהוא חרא, עד שהוא הקיא, אז
הצעתי להקפיץ אותו הביתה, והבטחתי לו שכשנחזור לארץ, יש מקום
אחד שאני יכול לספר אותו לאנשים שגם יקשיבו. ואפילו שהוא...
אה...לא הסיפור הכי טוב שסיפרתי... אהם... אז הם לא יעשו לי
שום דבר רע. מקסימום, הם יכתבו עלי למחרת שסיפרתי סיפור משעמם.
אבל בכל מקרה כבר כתבו עלי דברים הרבה יותר גרועים בעבר, אז זה
לא משנה לי. תאמינו לי, רק כדי לראות אותו כל-כך שמח - היה
שווה את זה.

אז אני אנסה לקצר, ובאמת תסלחו לי שזה לא כזה סיפור מוצלח,
אבל... טוב, אתם מבינים... יש לי לב טוב, וקשה לי לא לעזור
לסיפור שהגיע באמת לתחתית.
אז הייתה עליזה אחת, שגרה בראש-העין. היה לה אבא רואה חשבון
ואמא שיננית. היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל גם לא מכוערת.
בבית-הספר היו לה ציונים ממוצעים, והיה לה חבר אחד בכיתה ט' עד
סוף כיתה י', ומכיתה י"א עד סוף הצבא. הוא גם היה הראשון שהיא
שכבה איתו. כשהקשר שלהם כבר התחיל להתערער והם התחלו לחשוב, כל
אחד בנפרד, על פרידה, הוא החליט לעשות טיול מסביב לעולם, והם
נפרדו כידידים. בצבא, היא הייתה פקידה של איזה אלוף משנה, והוא
היה די בסדר איתה, חוץ מפעם אחת שהמשטרה הצבאית תפסה אותה עם
שיער פזור, והוא נתן לה ריתוק לעשרה יום, כי במקרה באותו יום
הוא היה עצבני. אבל חוץ מזה, הכל היה בסדר. הוא אף פעם לא
הטריד אותה, והוא בד"כ עזר כשהיא הייתה צריכה עזרה.
אחרי הצבא היא הלכה לאוניברסיטה ולמדה פסיכולוגיה, וההורים שלה
היו ממש גאים בה כי הצליחה ממש לא רע. היא גם פגשה שם איזה
בחור אחד מהפקולטה למדעי המחשב. הוא תמיד דיבר על איזה רעיון
אדיר שהיה לו לסטארט-אפ, אבל הוא אף פעם לא מימש אותו באמת.
אבל זה לא היה בעיה, כי הייתה לו עבודה טובה בחברת תוכנה, והוא
הרוויח בגיל 23 יותר משאבא שלה הרוויח בגיל 50.
אז היא גמרה את לימודי הפסיכולוגיה שלה, וקיבלה את התואר,
והתחילה לעבוד בתור פסיכולוגית. היא ומהנדס התוכנה התחתנו
כעבור כמה שנים, והיו להם שני ילדים חמודים למדי. הם רבו
לפעמים, אבל שום דבר רציני. לא היו לה חיים מאושרים במיוחד.
סתם, נורמליים.

עכשיו, אתם בטח מחכים שיקרה משהו. אני מסכים. אם אני הייתי
כותב את הסיפור הזה, אז החבר שלה בתיכון היה מכה אותה, או
שהמפקד שלה בצבא היה מנסה לאנוס אותה. או לפחות לחבר המתכנת
שלה הייתה איזו תאונה, או סוד אפל מהעבר, או שהם היו מתגרשים.
משהו! ניסיתי להסביר את זה לסיפור. אמרתי לו שינסה לעשות, ככה,
מקצה שיפורים - להוסיף קצת פלפל. אבל הוא אמר שכזה הוא, נחמד,
ושהוא לא יכול להשתנות. אמרתי לו שזה בסדר, שזה רק סיפור, לא
משהו אמיתי, אז זה לא משנה אם אנשים יפגעו שם. הוא הסתכל עלי
בכזה מבט נעלב - "רק סיפור?!" הוא שאל אותי. התחלתי להתנצל,
ושלא התכוונתי לזה ככה וסליחה וכאלה. הוא אמר שזה בסדר, והוא
מבין. הוא סיפר לי שבשביל סיפור, כל האנשים בתוכו הם כאילו
אמיתיים, ואם הוא רוצה, הוא יכול להרגיש מה שהם מרגישים. הוא
אמר לי שלסיפורים אחרים פשוט לא אכפת מאנשים, אז לא מפריע להם
לעשות דברים מרושעים לאלו שבתוכם. אבל הוא, יש לו סימפטיה
לאנשים. גם אלי הייתה לו סימפטיה. וממש כואב לו להכאיב לאנשים
בתוכו. בעצם, כמו שהוא רואה את זה, ואני נאלצתי להסכים, הוא
הסיפור הנחמד, ודווקא כל האחרים הם חרא.
ופתאום הרגשתי מאוד קרוב אליו. כי גם אני בחור נחמד, בסופו של
דבר, אבל אף אחד לא אוהב אנשים שהם סתם נחמדים. כמו שבחורות
אוהבות רק מי שחרא אליהן, ככה אנשים אוהבים רק סיפורים שחרא
לאנשים.
אז בהתחלה, כשאמרתי לו שאני אספר אותו לאנשים, לא התכוונתי
באמת, סתם ניסיתי להיות נחמד. אבל כשהוא הסביר לי הכל, פתאום
באמת רציתי לספר אותו. למעשה, רציתי לכתוב ספר שלם של סיפורים
נחמדים, ולא אכפת לי שאף אחד לא ירצה לקנות אותו, כי לפחות
יהיה לסיפורים בית והם לא יצטרכו לשוטט לבד בכל העולם ולחפש
מישהו שיספר אותם. וגם יהיו להם חברים נחמדים כמוהם לידם, לא
כמו הסיפורים החארות שכל הזמן יורדים עליהם.

אז הסיפור הנחמד על עליזה נגמר בכך שהיא ובעלה מגיעים לשיבה
טובה ושמחה יחסית, והילדים שלהם אוהבים אותם, וערב קיץ אחד,
כשהיא ובעלה יושבים על המרפסת ומתנדנדים, הם נרדמים כשידו
אוחזת בידה, ולא מתעוררים יותר. כך, בשנתם, הם מתים. הסוף.

אני מקווה שנהניתם מהסיפור הנחמד על עליזה, למרות שאני מאמין
שלא, כי הוא לא מעניין במיוחד. אבל, את האמת, זה לא מעניין
אותי. אולי מחר אני אחזור לספר סיפורים שהם חארות לאנשים,
ושאנשים יאהבו. אבל לפחות היום, בפעם הזאת, אני שיודע שעשיתי
מעשה טוב, ועזרתי לסיפור אחד נחמד להיות שמח. וזה מה שחשוב.