היום בבוקר הרגשתי שאני הולך להתפוצץ. ניגשתי לשירותים הורדתי
מכנסיים והתיישבתי. הרגשתי איך מטען אדיר מיימדים נופל מתוכי,
איך כל הקרביים שלי יוצאים לאסלה. הסתכלתי למטה וגיליתי לבנה
אדומה יושבת באסלה . נעמדתי והסתכלתי על עצמי. הכל נראה במקום.
מבחוץ לא נראה שחסר לי משהו, הצצתי שוב באסלה. והלבנה עדיין
נחה לה בתוך האסלה.
הלכתי לראי נעמדתי עם הגב אליו והתכופפתי הסתכלתי על פי הטבעת
שלי והוא נראה תקין. לבשתי את המכנסיים וחזרתי לשירותים.
הוצאתי את הלבנה ניקיתי אותה טוב טוב למרות שלא ראיתי עליה שום
סימנים על זה שהיא יצאה מתוכי, הרגשתי מאוד קשור אליה. חשבתי
איך לעזאזל זה יכול לקרות לי.
סקס לא קיימתי מאז שאורית עזבה אותי. חשבתי על איך זה שלא
הרגשתי בכלל בהריון, ומיששתי את הפטמות שלי, שום דבר אין חלב
ואין בטיח. איך לעזאזל אני מטפל בלבנה. מה היא אוכלת? אולי
צריך לחסן אותה ? ובטח צריך ללכת למשרד הפנים לרשום אותה
ולעשות לה ביטוח. מיליוני דברים הכו בי והרגשתי את ראשי
מסתחרר. הדבר הבא שאני זוכר זה חדר לבן עם מלא אנשים שלבושים
כמו רופאים, רבי אחד ואולי אני לא בטוח אבל אני חושב שראיתי
צ'יף אינדיאני. הרופאים דיברו ביניהם ואז כולם יצאו . הסתכלתי
סביב וראיתי את הלבנה שוכבת באינקובטור.
בתוך ערפול החושים שבו אני נמצא פתאום אימא ואבא שלי באים.
אימא בוכה ואבא עומד ומחייך הם אומרים שהם נורא גאים ואיזה בן
אני. ואז אימא ניגשת לאינקובטור רואה את הלבנה ניגשת אליי
ונותנת לי סתירה . "בושה " היא אומרת וגוררת את אבא משם. הוא
מחייך אלי ועוזב אחרי אימא.
אני לא מבין מה הסיפור. לבנה. אני קם מעט חלש נתמך בכסא מגיעה
לאינקובטור ומביט בלבנה. היא נראית כחולה אני מתחיל לצעוק רופא
, רופא ומתמוטט.
עברו ככה כמה שבועות שבהם הייתי יותר מידי מטושטש מסמי הרדמה,
הרופאים אמרו שככה זה אחרי לידה יש דיכאון לפעמים . ניסיתי
לענות לעובדת הסוציאלית אבל לא הצלחתי. רק הנדתי בראשי והיא
חתמה במקומי על טופס ויתור על הלבנה. לא רציתי. ממש לא אבל לא
הצלחתי להוציא מילה החוצה. חזרתי הביתה והכל נראה לי אפור שיא
הקיץ  ולי נראה כאילו יורד גשם.
הפסיכולוג שלי אומר שזה נובע מחוסר היכולת שלי לבטא את עצמי,
והאימפוטנציה שלי לגבי יחסים עם נשים נובעים מסלידה עמוקה
מעצמי וחוסר ביטחון . אמרתי לו תודה רבה ושילמתי. מחוץ לדלת
קיללתי אותו.
קבעתי טור לשבוע הבא, המזכירה חייכה אלי ונורא רציתי להזמין
אותה לסרט אבל פתאום הגיע מישהו והיא כבר חייכה אליו, הזונה.
הימים הפכו להיות בלתי נסבלים . מין חלל ריק, אני יושב בבית
מביט בטלוויזיה שעות בלי קול, רק תמונה. גידלתי זקן וגם טיפחתי
לי יופי של אוברדרפט. אין לי חשק לעבוד ואין לי חשק לאנשים.
אני מרגיש כאילו המין האנושי נטש אותי. אני כבר לא מרגיש שייך.
הפסיכולוג אומר לי שזה נורמלי לגמרי אבל עדיין אני צריך לקחת
את עצמי בידיים . הוא שואל אותי למה לשבת כל היום בבית ולראות
טלוויזיה ? ואני לא יודע מה לענות לו. בפנים אני רוצה לצעוק
אבל אני לא מצליח.
לפעמים אני יוצא לטייל ברחובות . אבל רק בלילה אני לא יכול
לצאת ביום. לראות את כל האנשים שמחים ומבלים, שאני רואה חיוך
זה עושה לי בחילה.
אז התחלתי להסתובב בלילות . יותר נוח. ככה אני לא פוגש אף אחד
וגם אני יכול לשאוף אויר.
לילה אחד אני הולך לי ברחוב מופיעה מולי בחורה. היא הולכת מולי
ומחייכת. אני יכול להישבע שהיא מחייכת אלי. אבל כבר שכחתי את
ההרגשה. אז כך אנחנו חולפים אחד על פני השני. במשך שבוע שלם כל
מה שאני מחכה לו זה הרגע הקטן הזה. רבע דקה שבה הבחורה מחייכת
אלי. אחרי שאני פוגש אותה גל של אושר מציף אותי. וכך כל יום
אני חוזר הביתה עם הרגשה משונה. אני זוכר פעם חשתי את זה אבל
היום זה מעומעם.
היום בלילה היא נעמדה מולי , לא הוציאה מילה רק הסתכלה עלי,
רציתי לברוח רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה אבל שום דבר לא
יצא. פשוט עמדתי מולה וחייכתי היא הושיטה את ידה ואחזה בידי.
צמרמורת חלפה בי והרגשתי אפילו בזקפה מגיעה. היא לא אמרה מילה
רק אחזה בידי והתחילה לצעוד הלכתי אחריה כמו בכישוף אני לא
יודע כמה זמן צעדנו אבל טיפסנו מדרגות נכנסנו לדירה והתפשטנו
בלי לומר מילה רק חיוך על פנינו. התעלסנו כל הלילה בלי הפסקה
.בבוקר מוקדם התעוררתי בבהלה, הסתכלתי סביב וראיתי שאני לא
בחדרי. גל של חום הציף אותי הרגשתי מלא אהבה. ירדתי לרחוב
בדיוק ריצפו אותו . ניגשתי לערמת הלבנים הרמתי אחת והבטתי בה.
חזרתי לחדרה עם הלבנה היא בדיוק פקחה את עיניה . עיניים יפות
מלאות אהבה ושמחה. הרמתי את לבנה ופוצצתי לה את הפרצוף.