לא הרבה אנשים מאוד מעונינים לשמוע את סיפור חיי, ובד"כ אנשים
לוקחים אותי כמובנת מאליה. עצוב. (סניף-סניף)
בכל זאת, אני רוצה סוף סוף לתפוס עמדה איתנה- בשמן של כל
הרצפות בעולם- ולומר "לא עוד! יותר לא יקחו אותי כמובנת
מאליה!!!"

אז ככה:
אני נולדתי עם הבניין הזה, מתישהו באמצע שנות השמונים. הצלחתי
להבין את זה מכל הדיבורים של האנשים שעברו עליי. ההורים שלי
היו כמה קבלנים ועובדי בניין, ולפי מה שהצלחתי לקלוט- שמותיהם
של חלק מהם היו עזיז, סמי, יצחק וברוך. אנשים חביבים למדי. הם
השאירו לי הרבה סיגריות מכובות ומעוכות.

הרבה אחרי שההורים שלי נטשו אותי לאנחות, בטח בשביל לעשות עוד
רצפות כמוני, עוד לא היו אנשים שיבואו וידרכו עליי. היה משעמם
פחד. יום אחד, הדלת (סתם מתנשאת אחת, אטומה ולא מתחשבת באוזניי
הרגישות לטריקותיה) נפתחה (פותחת שכמותה!) ונכנסו דרכה אנשים
שלא הכרתי. יותר נכון, סוליות שלא הכרתי.

זה המקום לומר לכם, אנשים חביבים שלא משתעממים מרצפות- הסוליות
שהרצפות הכי מעדיפות- וזה לפי מחקר שערכתי עם הרצפות בקומות
מעליי ומתחתיי!- אלה הגלגלים של הרולר- בליידס. זה המסאג' הכי
טוב שרצפה יכולה לקבל. והסוליה הכי זוועתית- נעלי עקב שפיץ!
תגידו, מה- לנשים האלה אין רגשות? הן לא בוכות? כשדוקרים אותן-
הן לא נדקרות? אני כן! חלאס עם הנעלי עקב האלה! אפשר להיות
סקסיות גם בנעלי בית דובוניים! (עוד נעל מאוד חביבה עלינו
המרצפות).

אז נחזור לסיפור שלי על היום הכי משמעותי בחיי: נכנסו אל הדירה
אשה (הזבל הזאת- לה היו הנעליים הכי כואבות שאי פעם דרכו עליי.
טוב, נו, בכל זאת אני חושבת שגם לה כאב ללבוש נעליים כאלה- זה
היופי של שנות השמונים) בחליפת עסקים מהודרת ומהונדסת, וזוג
צעיר וחביב שלבשו נעלי ספורט. הם דיברו על רכישת הדירה, וכמה
זה יעלה להם (הפרייארים לקחו אותה בחצי מיליון דולר! טוב,
הדירה הזאת בכל זאת די איכותית- בעיקר בזכותי).

בסופו של דבר- הזוג החביב קנו את הדירה (בזכותי! תגידו!
תגידו!) והגיע היום שהם התחילו לגרור עליי חפצים נורא כבדים.
אבל אני- כל כך שמחתי  שעכשיו יהיה קצת מעניין בדירה הזאת שלא
היה איכפת לי מכלום. עמדתי בסבל...

הפעם הראשונה שאי פעם שטפו אותי, הייתה עוד באותו היום, עם כל
החפצים. אני אומרת לכם- תענוג. אני לא סובלת את כל הג'יפה הזאת
שמתעקשת להיות דווקא עליי. ובכלל- אני לא סובלת את כוח המשיכה.
למה כשמישהו מקיא- אני זאת שעליה בסופו של דבר יהיה הקיא? הא?
מה עשיתי לכם רע? או כשמישהו מחליט לשחק בכדורסל דווקא בתוך
הבית- למה אתם חייבים לכדרר את הכדור עליי 1000 פעמים? פשוט
תמסרו את הכדור ביניכם, באוויר. נראה אתכם עומדים בכל כך הרבה
מכות! תתחשבו קצת!

בכל זאת, עם כל השנאה שיש לי כלפי כל מיני דברים שהזוג הזה
עושה עליי, אני תמיד מתגעגעת אליהם כשהם יוצאים לחופשות
הארוכות שלהם ומשאירים אותי לבד. והם אף פעם לא נפרדים ממני,
ואף פעם לא אומרים לי תודה. אוף. אבל בכל זאת הם דואגים לפנק
אותי לפעמים בבלטות חדשות, בשטיפות וכשהילד שלהם (עליו עוד
ארחיב את הדיבור) גדל- הוא הכי פינק אותי עם הרולר-בליידס
שלו.
אז אני אוהבת אותם. אני אוהבת לסחוב אותם עליי. אומנם זה
לפעמים סבל, בעיקר כשהם עושים מסיבות ענקיות וכולם קופצים
עליי, אבל מה לא עושים בשביל השטיפה שתבוא אחר-כך?

התקופה הכי מאושרת בחיי הייתה כשהילד נולד. כמה שטיפות שהם עשו
לי! איזה פינוק! ואחרי קצת זמן- היו לי שיחות מאוד ארוכות
ומשמעותיות עם הילד. אבל עכשיו הוא לא זוכר את השיחות האלה.
עצוב.
הוא היה זוחל עליי, שוכב עליי, משחק עליי- וזה היה ממש כיף לא
נורמלי. אבל הילד גדל, ולמרות שמדי פעם- כמו שאמרתי לכם- הוא
מפנק אותי עם מסאג' איכותי ברולר בליידס- הוא כבר לא מדבר אתי.
הוא כבר לא זוחל עליי. והוא קופץ- כמה שהוא קופץ! הכאבים...
איי... למות ממנו!

אומרים עלינו, הרצפות, שאנחנו רועדות, בגלל כל מיני דברים שאתם
עושים עלינו. אבל בעצם הדבר היחיד שמרעיד אותנו זאת רעידת
אדמה, וכשקופצים עלינו מלא אנשים בבת אחת. הסקס המשעמם הזה
שאתם עושים עלינו לא מזיז לנו את השפיץ של הבלטה. ממילא אנחנו
יודעות שאחרי כמה שנים התוצאה של כל הסקס הזה תהיה מלא שברים
של צלחות וכוסות ואגרטלים עלינו, שידקרו אותנו ויכאבו לנו יותר
מכל כאב שאי פעם הכאבתם לנו.

אני לא ממש מדברת מניסיון אישי בקטע הזה, כי ברוך השם הזוג שחי
עליי הם אחלה, אבל זה מה ששמעתי מניסיונן הכואב של חברותיי
לבניין. ויש הרבה סיפורים עצובים כאלה.

טוב, אני מקווה שכל מה שסיפרתי לכם היום יגרום לכם לחשוב שנית
על כל מיני כאבים לא הכרחיים שאתם גורמים לי ולחברותיי, ושזה
יגרום לכם לפנק אותנו עם מלא- מלא שטיפות ותינוקות חמודים שאתם
תהרגו כשיגיעו לגיל 4, אם לא איכפת לכם. איי רסט מיי קייס.

בברכה, הרצפה בקומה ג' בבניין 45 ברחוב גדולי האומה.