שוב, כמו תמיד, נתתי לה לפגוע בי. חלשת אופי שכמותי.
שאלתי אותה שאלה, והיא- כמו איזה פוליטיקאי מדופלם וחסר תקנה,
עשתה את כל הדרך העקיפה כדי להראות לי שאני טעיתי, שאצלה הכל
בסדר ורק אני כל הזמן הרעה.
בכיתי בגללה אפילו. אני כל כך מטומטמת שכל פעם מחדש אני נותנת
לה את ההרגשה הטובה הזאת, שהיא המנצחת ואני המפסידה, שהיא אשת
העולם הגדול ואני האישה הקטנה שעומדת בצד.
אז המשכתי להתווכח, והיא פתחה את הפה בתמיהה, שאני- האישה
הקטנה שעומדת בצד, מעזה להתחצף אליה, לענות לה, לא לקבל את כל
מה שהיא אומרת כמילים קדושות.
אז פתחתי את הפה והוצאתי הכל, אמרתי לה כמה שהיא טפשה וכמה
שהמילה שלה לא מסמלת כלום בעייני, כמה שהיא לא חשובה לי וכמה
שאני לא ארגיש בחסרונה. ופתאום- המפלצת הזאת, אשת העולם הגדול
הרגישה שהיא האישה הקטנה שעומדת בצד, שמישהו העז לערער לה את
הביטחון העצמי הגבוה שלה, שמישהו העז לפנצ'ר לה את האגו המנופח
שלה, שמישהו זלזל בה, וקיוויתי שההרגשה הזאת לא תעזוב אותה,
שאני אהיה אשת העולם הגדול.