פעם היה לי טוב.
כלומר, לפחות זה מה שחשבתי.
הייתי אז איזה בת עשר-אחת עשרה, מה אני בכלל מבינה ממה שקורה
בתוכי ואצלי?
לא היו לי שום דאגות, גם לא ציפיות, ולא חלומות.
כנראה בקטע הזה הייתי שונה מרוב הילדים שתמיד חולמים שהם יהיו
גדולים אז הם יהיו רופאים, זמרים, או כל דבר אחר שפשוט "עושה"
להם את זה.
לי לא היה את זה. בתקופה הזאת עוד לא חלמתי. היו זמנים.
כל בנאדם, שעבר הרבה בחיים, או שהגיע לסוף ימיו, תמיד יצביע
לנו על נקודה אחת בחיים שלו ששינתה אותו, שגרמה לו להשתנות,
ועשתה את מי שהוא בבגרותו המבוגרת. מה שנקרא-קשישים. אם היא
עשתה אותו בנאדם טוב או רע, זה לא משנה כרגע. מה שכן, שתמיד
מגיע השלב הזה שמשנה אותך! זה יכול להיות כל דבר: פגישה
אקראית, שיחת נפש, מראה של משהו, כל דבר פרוע שעולה בדמיונכם.

לכל אחד זה בא גם בגיל שונה. אין איזה גיל קבוע שבו לכל בנאדם
בדיוק באותו זמן קורה משהו שמשנה את מה שהוא ואת דרך ההסתכלות
שלו על המציאות שלו ושל העולם. פשוט אין. אני חושבת שאת הדבר
הזה, עליו אני מדברת, עברתי ככה לפני איזה שלוש שנים.
בנקודה הזאת, שאותה אני אשאיר לדמיונכם, ואני מקווה שהוא פועל
שעות נוספות, איבדתי את המחשבה האופטימית הזאת על כך שטוב לי
והחיים מאושרים ועוד כל מיני סיסמאות כאלה ואחרות.
בנקודה הזאת איבדתי תמימות של ילדה.
טוב, אני מניחה שזה מגיע לכל אחד, בשלב כזה או אחר.
פעם היה לי טוב.
עכשיו? הכל מבולבל, חלק אחד ברור וחלק אחד ממש לא. עכשיו אני
לא בנאדם מאושר, לפחות לא עד הסוף.
אבל הרי תמיד צריך לשאוף ליותר. לפחות ככה לימדו אותי שהייתי
עוד קטנה.