היום הראשון בכיתה י, סוף סוף אחרי קיץ ארוך ומייגע, לפגוש את
החברים עוד פעם ולהסתלבט אחד על השני, אמור להיות יום שמח, אבל
אף אחד לא היה ממש שמח באותו היום, לצערי גיליתי שממש חילקו
אותי מחבריי, אחיי, אם אפשר לקרוא להם כאלה, אלה הקרובים, אלה
שאפשר לסמוך עליהם, אני לבד, בכיתה מוזרה ולא מובנת של פריקים
של מחשבים ושטויות כאלה, מה כבר יכול להיות רע, בנות יש, אז
זהו.
למרבה האירוניה הכיתה שלי הייתה בחדר האחרון בבית הספר, גם
הכיתה האחרונה בשכבה, לא שזה אומר משהו, אבל בכל מקרה.
בכל פעם שעליתי במדרגות למעלה הרגשתי יותר שמח אך יותר בוגר,
ללכת לתיכון, לא הבנתי מה זה אמר באותה תקופה, הגעתי לחדר
ונכנסתי, הייתי הראשון, ממש פדיחות, מה לעזאזל אני אעשה, אשב
בכיתה בודד?.
אחרי כמה רגעים נכנסו עוד כמה ילדים, שמחים וחבוקים, הסתכלו
עליי כמה שניות ואז הפנו את מבטם, הייתי כזה שמח שבאו ילדים,
אבל לא הכרתי אותם. עם הזמן כל הילדים הגיעו, הופתעתי לגלות
שיש יותר בנות בכיתה מבנים, זה אמור להיות סימן טוב, ויש בנות
ויש בנות, נגיד שהכיתה הייתה שופעת, למזלי שמחתי לגלות שאני לא
כזה בודד בכיתה, כמה חברים ותיקים מהיסודי שהצטרפו ועוד כמה
חברים טובים מהכיתה.
כמה שניות אחרי הצלצול, כשאני התבדחתי עם החברה היא נכנסה,
משום מה איכשהו הפסקתי לדבר, הפסקתי לצחוק, משהו הסיט את הראש
שלי אל הדלת, והיא נכנסה, ממש יכולתי לראות את הדלת זוהרת
כשהיא נכנסת, אולי העובדה שלא לבשתי משקפיים אמרה משהו, אבל
הרגשתי שאני רואה בבהירות, הסתכלתי עלייה ולא הפסקתי להסתכל,
נתתי חיוך, ממש לא במקום, בתקווה שהיא תסתכל עליי, והיא
הסתכלה, ואפילו חייכה אליי ואפילו אמרה "היי", הייתי בשמיים,
חשבתי שזהו, השגתי את מבוקשי, עכשיו שום דבר לא יעמוד בדרכי
אליה, מחשבה דיי יומרנית אבל זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי
חודשים, מרוב האושר הזעום הזה לא שמתי לב שהיא בכלל לא חייכה
אליי ולא פנתה אליי, זה היה אל מישהו מאחורי, מישהו גבוה, לא
היה לי מושג מי הוא, אבל כנראה שהיא מכירה אותו ואני לא, אחרי
שחבר שלי העיר אותי בדחיפה שכמעט הפילה אותי, נוכחתי לדעת
שעמדתי עם חיוך טיפשי ללא סיבה במשך דקה או שניים, מהופנט, רק
ממחשבה אחת, כל כך הרבה תסכול עלה לי פתאום למעלה, פשוט פרץ,
על דבר כזה קטן. אבל רק לחשוב, שהיא, אני, אין חיבור כזה ולא
יהיה.
היום היה כזה ארוך, לא מזכיר את החטיבה של השלוש שעות והביתה,
אבל נהניתי מכל רגע, אף אחד לא שם זיין על המורה בכל מקרה,
פשוט המשכתי לראות את הפרצופים ולדמיין איזה שטויות מתחבאות
ביניהם, ועוד פעם הגעתי אליה, האחרונה (מה הקטע עם האחרון!!!
איזה מזל), ונעצרתי, הייתי יכול להביט בלי למצמץ לכמה דקות, לא
שהיא שמה לב אליי, הייתה עסוקה בלרכל עם החברות שלה, הדבר
המעצבן היחיד שהיה בשיעור אלה השטויות שחבר שלי היה לוחש לי כל
הזמן, הוא הפריע לי, זה העלה לי את הפיוז, ממש רתחתי, לפתע
משום מקום יצאה לי כזאת צעקה "תשתוק כבר!", לפתע המורה הפסיקה,
כל הילדים הפסיקו לדבר, אפילו היא, והסתכלו עליי, אני חייכתי
בבושה, "אופס", מה עוד הייתי יכול להגיד, ואז כולם התחילו
לצחוק, עליי, ניסיתי להתחבר לצחוק, להראות שזה לא פגע בי, ואז
התפרצתי בצחוק חולני, בעיה מילדות שיש לי, שחירפן את כולם עוד
פעם, לבסוף ללא הפתעה סיימתי את השיעור בחוץ, המורה רתחה עליי,
אבל עשתה את זה בצחקוק קטן, לפחות גרמתי אושר לכמה ילדים לכמה
דקות, לפחות לא הייתי בודד, הבאתי את החבר הכי טוב שלי, מר
דובי(סתאאאם), הבאתי את הדיסקמן שלי, הדבר היחיד שהיה מרגיע
אותי, הייתי שם דיסק של רד הוט צ'ילי פפרס וזה היה משכיח את כל
הבעיות שלי, מרגיע אותי, כמו לעשות יוגה, רק בלי היוגה, אבל זה
היה שונה באותו יום, לא הצלחתי להוציא אותה מהראש, אפילו לא
התאמצתי לזכור את השם שלה, לא היה אכפת לי.
היום הראשון שלי בתיכון, כבר התחיל ברגל שמאל (אבל אני
שמאלי!!!), המחנכת לקחה אותי ליועצת בסוף היום, כבר על היום
הראשון, כדי להסביר את ההתנהגות הטיפשית שלי, הייתי חייב
להסביר לה על הבעיה שלי עם הצחוק ועל הפיוזים שלי, והיא עשתה
פרצוף רציתי כאילו היא מבינה הכול, פרצוף שבא להתפקע מצחוק,
אחרי כמה דקות היא אמרה שאני משוחרר, מהרגע שסגרתי את אותה
הדלת שמעתי שני קולות צוחקים, כמו שהם לא צחקו בימיהם, הדבר
העליב אותי קצת, אבל לפחות למחנכת שלי יש רושם טוב עליי, אני
מקווה.
סוף היום, הלכתי הביתה, הליכה ארוכה של חצי שעה, הליכה שגרמה
לי לחשוב, לחשוב עליה, על זאת שתפסה אותי ואני אפילו לא יודע
את השם שלה. היום הראשון עבר מאוד מהר, במיוחד הלילה שהיה נטול
חלומות מסיבה כלשהי, קמתי לבוקר של יום שני, רענן, שמח, רוצה
ללכת לבית הספר לשם שינוי, הדבר היחיד שהדהד בראשי אלה הטונים
בשירים של רד הוט, הגעתי לתיכון, הפעם איחרתי, לא שזה עשה רושם
על מישהו, בדרך למקום שלי, אמרתי לה "היי" אבל היא לא התייחסה,
לא הפריע לי ממש, התיישבתי ליד חבר שלי והשיעור התחיל, כאילו
הכול לי.
הפעם הקשבתי לשמות, השם שלה היה חן, שם פשוט, לא ששם אמור
להגיד דברים כאלה, עכשיו במשך כל היום גם השם וגם היא קפצו לי
כל היום בראש, כמו מוצר עם תווית, בין השיעורים דיברתי על זה
עם חבר שלי, הוא התחיל לצחוק עליי, לא היה ילד עם הרבה
אינטליגנציה, אבל אפשר היה איכשהו לדבר איתו, הוא תמיד זרק
משפטים כמו "אין לך סיכוי איתה" "תסתכל עלייה ותסתכל עלייך",
הוא תסכל אותי, ממש תסכל אותי, אבל אולי הוא אמר את זה רק כדי
לעצבן אותי, חשבתי על זה כל היום, מה אני הולך לעשות איתה, אני
חייב להוציא אותה מהראש איכשהו, אבל לא יכולתי.
בלילה היה לי חלום, למרבה האירוניה, היא הופיעה בו, ממש כמו
תחושה של הקדמה לדזה וו, בחלום ניסיתי לדבר איתה אבל היא לא
ענתה, היא כל הזמן צחקה, איתי או עליי, זה לא היה משנה ממש,
אחרי אותו חלום, כשקמתי מיוזע בלילה (קיץ...) החלטתי שאני חייב
לדבר איתה, פשוט חייב.
באותו הבוקר איחרתי עוד פעם לשיעור, כי ישבתי וחשבתי, לבד
בחוץ, מה אני יכול לעשות, הייתי כזה מבולבל, אם רק היה לי
מישהו שהיה מכוון אותי ומספר לי על החוויות שלו שאני אוכל
להבין מה עושים במצבים כאלה, אבל אני פשוט אבוד, אני חסר
אונים, מולה, כמה דברים עוד אפשר להגיד עליה, היא מושלמת, ממש
מושלמת, כל מילה שאני מוציא מהפה בניסיון להרגיש בטוח מורידה
לי את הביטחון עוד יותר, ואז נקטתי החלטה, ורצתי לבית הספר,
שאני לא אאחר בצורה דרסטית, המורה כבר שמה את העין עליי.
נכנסתי לכיתה במהירות ובסליחה, התיישבתי ועד פעם התחלתי לחלום,
לחלום את הרגע הזה, זה נהיה אמיתי, ראיתי את עצמי ניגש אליה
ומדבר איתה, והכול בחיוכים, לא יכולתי להבין שום דבר אבל
מהבעות הפנים הכול נראה טוב, בסוף ראיתי על שפתיה שהיא אמרה כן
ונתנה את החיוך שלה, חיוך שכל אחד היה משלם עליו יותר ממיליון
דולר, אז משהו הוציא אותי מזה, אולי המחשבה של העודף של
האופטימיות שנחתה עליי, "זה לא אני", חשבתי לעצמי בשקט, ישבתי
כל השיעור בהרהורים על המצב, בסוף השיעור חיכיתי קצת עד שכל
החברות שלה ילכו וניגשתי אליה, "היי חן, מה שלומך", אמרתי את
זה כמעט בגמגום, אולי מרוב ההתרגשות, היא ענתה לי ב"בסדר" קטן,
אז אזרתי אומץ ואמרתי "תגידי בא לך פעם אולי לדבר או ללכת
לאנשהו?", אחרי קטע קצר של שקט, שאני והיא לא האמנו שאמרתי את
זה, היא נתנה את החיוך שלה, והתחילה לצחקק, באותו הרגע התמלאתי
בושה, עצב, כמעט התחלתי לבכות, נשברתי בפנים, "איתך? אוי אתה
ילד מצחיק, שאני אהרוס את כל המוניטין שלי עליך?", היא לקחה את
דבריה והלכה, אני נשארתי לעמוד שם, לבד, מכתים את השולחן
בדמעות מעטות, לא הייתי עצוב, הייתי מרוגז, על עצמי, על זה
שהייתי חייב להגיד את זה, הייתי יכול לשתוק ופשוט לנסות ולשכוח
ממנה, אחרי כמה דקות של התמרמרות הלכתי לשירותים לשטוף את
הפנים, לא משנה מה היא אמרה הייתי צריך להמשיך ללמוד, כנראה
שכאשר לא אכפת לך ממש היום עובר מהר, הדבר הראשון שעשיתי
כשהגעתי הביתה זה להיכנס למיטה, ולא יצאתי ממנה, כי לא רציתי
לראות אף אחד, כי הרגשתי רע, הרגשתי אשם, שעשיתי לעצמי את מה
שעשיתי, המצב הזה הוריד לי את כל החשק של ללכת לבית הספר (למי
יש?), עשיתי את עצמי חולה כדי להישאר בבית כמה ימים, יושב בתוך
הרחמים העצמיים של עצמו.  
אחרי ימים ספורים של שיחות בלתי פוסקות של המחנכת והחברים שלי
הייתי חייב לחזור לבית הספר, אבל עדיין לא הייתי מוכן, לא
יכולתי להסתכל על חן בעיניים בלי למרר בבכי, אבל המורה הכריחה
אותי. באותו בוקר הלכתי כמה שיותר לאט לבית הספר, לא רציתי
לראות את המקום הזה, אבל הוא חייב אותי, חייב אותי לבוא אליו,

נכנסתי לכיתה בלי להסתכל על אף אחד מאשר החבר שלי, שהיה תמיד
דיי שמח לקבל אותי, כנראה כי הוא מת משעמום בימים שלא הייתי
בבית הספר, כל השיעור ניסיתי שלא להסתכל עליה, אבל הרגשתי רע
עם עצמי, על זה שחזרתי למקום הזה, את ההרגשה של מה שקרה וכנראה
שאני לא אשכח עוד הרבה זמן, אם רק היה לי במי להיאחז.
בסוף השיעור, כשבאתי לצאת מהכיתה, מישהי ניגשה אליי, מיכל,
ילדה שלמדתי איתה בחטיבה, ילדה שקטה, לא הכרתי אותה ממש טוב,
אוקיינוס שלם הפריד בינינו, "היי דוד, זאת מיכל, זוכר אותי,
בכל מקרה יש לי כמה בעיות במתמטיקה ואני עדיין זוכרת שהיית טוב
בזה, תגיד בא לך מתישהו לעזור לי?", לא הייתי ממש שש לקבל את
ההצעה, לא היה לי מצב רוח לכלום, אפילו לא לצאת ולהתפרק ביום
שישי עם החברה, אבל בקול חנוק הסכמתי, היא הודתה לי ונתנה לי
את הכתובת שלה עם מספר הטלפון והלכה לה לדרכה, שמתי את הדף
בתיק והמשכתי ללכת בדרכי, הימים עברו, ימים שקטים יחסים, ימים
שיכולתי להירגע בהם, להיות כמה שיותר לבד, אבא שלי יצא
למילואים של חודש ואימא שלי עבדה תוספות באותם ימים, כך שלרוב
הייתי בבית לבד, לפעמים עם איזה חבר להירגע קצת עם המוזיקה.
הימים עד החופש הראשון עברו מהר, בחופש הבטחתי למיכל שאני אבוא
ואעזור לה, זה נראה לי כשינוי מרענן, לצאת מהשגרה. כבר שכחתי
מחן, או מהמקרה לפחות, אבל אותה הרגשה ואותו הפחד שהדבר הזה
יקרה עוד פעם עדיין מהדהדים לי בראש, ולא מניחים לי.
היא לא גרה ממש רחוק ממני, היינו באותה השכבה בחטיבה, בכל
מקרה, אחרי מאמצים רבים למצוא את הבית שלה הגעתי אליה, אימא
שלה בירכה אותי בשלום ושלחה אותי לחדרה, הדלת הייתה סגורה
והצלילים ששמעתי היו מוזיקה, מוזיקה רועשת, הופתעתי לגלות שאלה
היו הרד הוט, באותו רגע הרגשתי הרבה יותר טוב, הרבה יותר בטוח
בעצמי, שמח, היה לי עוד נושא לשיחה מאשר השיעורים שהיא צריכה
עזרה בהם, נכנסתי לחדר בברכת "אהלן", היא נתנה חיוך קטנה וקראה
לי לשבת לידה, ישבנו, דיברנו, ודיברנו על המוזיקה, שעות על גבי
שעות, היה זמן שאיבדתי את תחושת הזמן, היא שכחה כבר שהיא ביקשה
ממני עזרה, אולי היא סתם לקחה את זה כתירוץ שאני אגיע אליה,
הדבר הזה חימם לי את הלב, גרם לי שמחה קטנה.
כשהגיע הזמן ללכת, הייתי כל כך עייף, עייף אבל שמח ומסופק,
בסוף הזכרתי לה בעצם את מה שהיא ביקשה, את העזרה במתמטיקה, היא
הודתה שהיא שכחה בחיוך סמוק וביקשה שאני אבוא עוד פעם, שמחתי
להגיד כן, לפני שהלכתי היא הדביקה לי נשיקה על הלחי, כולה
נשיקה על הלחי, הלכתי הביתה, וכל הדרך קיפצתי, פשוט הייתי שמח,
אולי הפעם הראשונה מאז תחילת השנה ששום דבר לא יכול לגרום לי
עצב.
כל הלילה לא יכולתי להירדם כי היה לי חיוך על הפנים, מאוזן
לאוזן, לא יכולתי להירדם, בבוקר שאחרי צלצלתי למיכל, ודיברנו
עד שנשרפה לי האוזן על השפופרת, אז החלטנו שאני אבוא אליה עוד
פעם, סתם כדי לדבר, עוד לפני שהספיקה להגיד ביי כבר הייתי מוכן
ללכת אליה, כמעט בריצה הגעתי אליה, ועוד פעם פשוט ישבנו
ודיברנו, היה כל כך קצת לחלוק אבל זה נמתח על כל כך הרבה זמן,
לא האמנתי שאני יכול לקשקש כל כך הרבה על דברים עם מישהי שממש
התחלתי להכיר יום לפני, דיברנו, ואחרי זה הסתובבנו בחוץ, יד
ביד, מדברים. גיליתי שיש לשנינו הרבה מאוד במשותף, שנינו
אוהבים את אותה המוזיקה, שנינו הגענו מאותו מקום, ושנינו בעלי
אותו מזל, גדי.
נהניתי לדבר איתה כל כך עד ששרפתי יום שלם רק בלשבת מתחת לעץ
לדבר איתה, כמו פיקניק פרטי, רק בלי האוכל.
כל יום בחופש היה אותו דבר, אבל אני לא התנגדתי לזה, להתקרב כל
כך הרבה בשבוע אחד, זה פשוט לא יאומן, אני לא יודע מה לא מצאתי
בה קודם, מיכל לא הייתה מיס עולם, אבל מי צריך כזאת שתזרוק
אותך ישר, היה בה יופי כזה, מן אופי של שמחת חיים, מישהי
שיודעת לפרגן ויודעת איך לשמוח, בדיוק מה שאני חיפשתי, למרות
הזמן הקצר יחסית, זה פשוט הלך חלק, דברים כאלה לא קוראים כל
יום, אבל כנראה ככה זה כשפוגשים soul-mate, אני לפחות פגשתי את
שלי.