אז זהו, היום 28.12.01 עוד שנה עומדת להיות מאחוריי, השנה הכי
מסריחה שהייתה לי עד כה, אני לא יכולה להגיד שקצת טוב ועליות
מתונות לא היו, אבל תמיד הירידות היו יותר כמו נפילות- כואבות,
משפילות ומשאירות את ההרגשה הכי חרא בעולם, מן הרגשה של "תראו,
שוב יצאתי מטומטמת".
וזהו, היום ישבתי באוטו כשנסעתי חזרה הביתה, הסתכלתי ככה
מהחלון החוצה ובחנתי את השמיים כשמוזיקת גלגל"צ ברקע, אבל אני
לא ממש מקשיבה ושקועה בשמים, או יותר נכון בהילה המדהימה שהירח
יצר סביבו, הילה שכפי שזה נראה לי, הגנה עליו, גרמה לו לא
להרגיש כל כך קטן וגוף מואר ולא מאיר, אלא גוף ששווה משהו, שיש
לו גב ויש לו תומך, יש מי שיפאר אותו, ההילה הזאת הקסימה אותי,
גרמה לי לחשוב שגם אני הייתי רוצה להיות הירח באותו הרגע, מוקף
בהילה שמעצימה אותו, נותנת לו כוח, כוח להמשיך... בעודי מהרהרת
אני קולטת איש זקן שיושב על אי תנועה באמצע הלילה ופשוט קורא
איזשהו ספר, לא הספקתי בדיוק לראות איזה ספר או מה הסיבה שהוא
שם לעזאזל בגלל שזה היה תוך כדי נסיעה, והמחשבה הראשונית שלי
הייתה "מטורף... מה, קיבינימט, הוא עושה על אי תנועה עם
ספר?!... " אבל אז הרהרתי בזה לשניה, והבנתי שבעצם אולי מצבו
לא שונה כל כך ממצבי, אצלו פשוט זה התבטא בישיבה מבודדת
ומטורפת למראית עין, אצלי זה מתבטא בישיבה מבודדת של הרגשות
והנפש אבל מבחוץ, משם, לא רואים מה קורה בבפנוכו שלי ...
והירח? הוא מוקף בהילה שלו, מתהדר... והאיש הזקן? הוא כנראה
עדיין יושב שם... מחכה שמישהו ישים לב אליו, ישאל אותו מה קרה,
אולי ישאל מה הוא קורא, או שהוא פשוט יקפא למוות בסופו של
דבר... |