לילה. אסעד עומד בחוץ ומעשן. אני נכנס להתקלח בינתיים. בורר
לאיטי את הטמפרטורה הנוחה לי. דרך התריס הפתוח אני שומע את
אסעד נאנח בחוץ. אני מציך דרך החרכים. רואה כיצד הוא עומד לו
במכנסי ב' וחולצה שחורה ארוכה, סיגריה בידו, מסתכל על האורות
הנוצצים של אל-בירה.
כשאני מסיים אני מנגב את הרצפה. מבט קצר בראי מגלה שהוא מכוסה
כולו אדים. אני מביט כמה שניות בבבואה העמומה שלי. מנסה לזהות
שם צורת אנוש. לא רואה כלום. אני לוקח את תיק הרחצה ויוצא.
סוגר את האור אחרי וזורק את מקלון האזניים לשקית הזבל. אסעד
נכנס פנימה. מתיישב על המיטה של אולג, קצין המבצעים, ושוב
נאנח. הוא חיית תשומת לב, אסעד זה. בחוסר אכפתיות אני מכין
לשנינו כוסות תה, למרות שהוא אוהב קפה.
יושבים בחוץ על הכורסאות שמישהו הביא. הלילה נעים. אני מרגיש
את טיפות המים נוטפות לי מבין אצבעות הרגליים. אני שותה בשקט
את התה. מניח לאדים להתעבות לי על המשקפיים. אסעד מספר לי על
עשרים ילדיו שנכחדו כולם בלידתם חוץ מהשלישי. קראו לו אסעד
אסעד והוא גדל להיות נער דרוזי יפה מראה. עד גיל שש עשרה הצליח
להגיע. אז נהרג כשהלך לקנות עיתון במכולת. משאית פגעה בו בדרך.
אפילו לעיתון הוא לא הספיק. בעיניים רועדות מהתרגשות מסיים
אסעד את התה. אחר כך מניח את הכוס על הרצפה ומצית לנו סיגריות
זולות מאד שהביא מהכפר. העשן שלנו נמוג אל תוך החושך.
ואסעד ממשיך ומספר כיצד האורות של אל-בירה מזכירים לו את לילות
ילדותו שלו בלבנון. ואני יודע שהוא לא נולד בלבנון אלא
בעוספייה, ושבחיים שלו הוא לא היה בלבנון ושאפילו אין לו קרוב
אחד בלבנון, ואני כולי ספקות אם אי פעם צפה בשידורי הטלביזיה
הלבנונית או אם שמע שירים של פיירוז, אבל אני נותן לו להמשיך.
מטבע הדברים. אחרי הכל, גם עוזרי קציני תחזוקה זקוקים לאוזן
קשבת.
והוא מספר ומספר. על ילדות ענייה אך מאושרת בבית הוריו עם
שלושים אחיו, סבו וסבתו. על העיזים, על הכלבים. על הגשם, על
הארזים. ומפליג בתיאוריו על טיולים בהרים, ורעיית הצאן עם אחיו
הגדול אסעד. איך היו רועים את הצאן כל היום ולעת ערביים היו
יושבים לנוח על הסלעים הגדולים אל מול הואדי העמוק. אסעד,
הגדול, היא מוציא חליל ומחלל נעימות לבנוניות אל תוך האוויר.
אסעד, הקטן, היא יושב, מהופנט, משעין ראשו על מרפקיו, ומקשיב
בעיניים נוצצות. כך היו יושבים שניהם. אסעד'לה היה נסחף
למחוזות דמיונו, המפותח כאמור, ומטייל בעולמות קסומים שניגן לו
אחיו. אחרי כמה שעות, כשנהיה קר, היו הולכים שניהם לחפש את כל
הכבשים שברחו, ועם רדת החושך היו חוזרים לפחונם.
ואני שותק ומקשיב. מתרחק.
חושב לעצמי, בינתיים, בשקט, על חברה שלי בדימונה. אלף מיל ומיל
מלבנון. מרחק אינסוף מאסעד והזיותיו.
שנות אור שלמות ממני.
כיצד היא נוסעת עכשיו באוטובוס הציבורי
שלוקח אותה
מהתחנה המרכזית לדירה שלה ברחוב המרחבים. וכל הדרך היא לא
חושבת עלי ולו לשניה.
וכל הדרך היא.
ולו לשניה.
אסעד קובר את פניו בידיו עכשיו.
אני מביט אך לא נוגע.
ולו לשניה. |