היא הבטיחה להחזיר לי את זה אחרי שנפרדנו, אבל אף פעם לא היה
לה את הזמן בשביל זה. אומנם היא כל היום רק בטלוויזיה,
והדיגיטלי ממלא את כל זמנה, אך בכל זאת אי אפשר שניפגש, כך היא
אמרה, כי זה מחזיר אותה אחורה  ושנינו צריכים להמשיך הלאה,
להתנתק מצינור החמצן המשותף שכפינו על עצמנו ולא להישאר
תקועים, כי זה לא מקדם אותנו במטר. "אולי אשלח לך את זה בדואר
או שאח שלך יבוא לקחת?" שאלה, אבל אני התעקשתי על פגישה.
הזדמנות פז למחטף אחרון. להריח את השמפו שלה, ללקק את ניחוחות
משחת השיניים משפתיה, לחבק ולהרגיש את החום שפורץ מבגדיה
ואולי..., אך היא בשלה. "אתה הופך את זה לטקס החלפת ציוד"
טענה. "אולי שכחת את זה בכוונה אצלי?" ניסתה לקנטר בחייכנות,
אבל זכרתי שאת הדבר הספציפי הזה היא לקחה ופשוט לא החזירה,
אולי בכוונה, אולי משיכחה אבל העובדה הפשוטה היא שהוא שם ואני
כאן ואני אומנם רוצה להיות שם, אצלה, בידיה, במיטתה, "הכי
בעולם", אבל אם לא, אז שהיא תחזיר אותו. והיא משכה את הזמן,
מתמימות או מרוע, מתעללת בי כבובה על חוט תלוי בין אצבעותיה,
שפעם ליטפו את פני,  אבל בסוף היא החליטה להחזיר אותו. היא
נזכרה ששכחה אצלי את "התפסן" של סלינג'ר ופנימית עם מילים של
איזה דיסק ישן והחליטה לבצע את חילופי השבויים. היא קיבלה את
הספר והדיסק ואני את הלב. הוא היה קצת שרוט ודימם על השטיח אבל
היה משומש במצב כמו חדש. כמו. אבל לא.