אמרתי לה שאחרי שזה ייגמר
אף אחד לא יזכור.
אמרתי לה שהוא יאפר
ויכסה את ישבנו
כמו בכל פעם שזה קורה.
ירדתי על ברכי בפניה,
והתחננתי שתחזיר את הזמן לאחור.
ביקשתי יפה .
והיא רק צפתה בנופים הארורים
וחייכה אל המצלמה.
כמו בפרסומות האלה,
של התאגידים האלה,
שהיא כל כך שונאת.
שאלתי אותה אם היא מכירה
מישהו שזוכר שזה קרה,
היא רק הלכה ממני.
ונשארתי עם הכרית שלי,
המזכרת היחידה,
כרית אדומה,
שמזכירה את עיטורי העץ
ואת הריפוד,
ואת היעוד
שברח לו עם הסיום,
וזה ברור שיש סיום.
אבל אם הייתי חושב על מה שברור
הייתי יורה בה ,
ואני הייתי זה שהולך ללא מילים.