אני חייבת לברוח ממנו.
חייבת!  פשוט חייבת!
אבל לאן?  לאן אברח?
אהא!  יוריקה!  ארד למטה, אשב ליד הנחל, ואצייר.
את מה אצייר?
אצייר את הנוף הפסטורלי עליו אשקיף מהמקום הציורי בו אשב.
כן, כן- שם, ליד הנחל.
רק אני, העצים, ההרים והזריחה.
אה כן.
והנחל.
הכל ציורי, ופסטורלי.
ואח"כ, אח"כ יבוא האיש הזקן.
האיש הזקן, בעל ההבעה טובת הלב והעיניים המחייכות.
הוא יתיישב לידי, שם, ליד הנחל, ובמשפט אחד, אפילו חצי משפט,
יגרום לי לאותה הארה שכולם תמיד מוצאים בהודו.
ואני- אני אחייך חיוך מאושר, מאושר- ומלא בתודעה.
הנה, סידהארתה בילה את כל חייו בחיפוש אחר המהות, ואני- אני
בסה"כ ירדתי כמה מדרגות.
והנחל, גם הוא עזר.
וגם הפסטורלי, הציורי והזקן.
ומה יקרה אז?
אז ירד הערב, ההרים יהפכו לים, ולפניי, בדיוק לפניי, תופיע
שקיעה זוהרת וקסומה: משתלבת בדיוק, עם נוף פסטורלי ונחל.
ואז יבוא בוקר, וערב שוב יירד, ושוב בוקר, וערב שנית, ולבסוף,
מהר יחסית, הוא יחזור ויופיע.
יחזור- ויטריד.
ולי- רק הוא מפריע.
רק הוא.
לא העובדה שלא התרחצתי כבר כמה ימים, לא העובדה שמזוני מלא
בנמלים, ואף לא העובדה שהאיש הזקן נהייה לבן, ואולי גם אינו
נושם.
הכל לא שייך- לפסטורלי, לקסום לציורי ולנחל.
רק הוא ממשיך ומטריד.

וכעת, לעולם האמיתי אני חוזרת.
חוזרת, וקצת מאושרת.

אז הנחל- במציאות- הצפה של ביוב,
וכשרוני בציור מסתכם בשרטוט מוזר של עץ ברוש חולני שהופך לעתים
גם  לעמוד חשמלי (תלוי כמובן באישיות המסתכלת),
וההרים למעשה אינם קיימים,
והים- קיים התאוריה, אך מוסתר היטב ע"י הנוף האורבני,
והזריחה- אולי, לפני שנהייתי פדלאה בת טיפש-עשרה,
ובנוגע לזקן, לא זקן ולא יער.

ומדוע בכל זאת, קצת מאושרת?
כי אולי פיצחתי את המשוואה, ואולי שעמום=שגרה.
וממש לא אכפת לי:
שעמום, שגרה, אושר עילאי...
ואם נדונתי לחיות חיים משעממים, כרוב הצנוניות על כדור עלוב
זה, מוטב לי להמשיך להתרחץ כל יום, לאכול מזון נקי מחרקים
למיניהם, ולא להכיר אנשים זקנים, שבוחרים להפסיק לנשום לי,
כך פתאום.
אה כן, ומוטב לי לשכוח, מהפסטורלי, הציורי, וגם מהנחל.
אפילו מהנחל.
כעת, נותר לי רק להאחז באדישות.
וכך בכוונתי לעשות.
מעכשיו.
<נאחזת>.