עת מבטך הסיג אותי אחורה צעד
חסרת אונים מעדתי על מפתנך
ונטרקה הדלת ונתקפתי רעד
מצור עצמי הצבתי לי מול שתיקתך

מצור שבו שבויה אחת רק מתוך שתיים
והצוררת מחניקה בו את עצמה
מצור אל מול מרחב פתוח גבה שמיים
שקול זמרה וצחוק נפעם בו לא נשמע

בצל גזעך שפרי איננו נב ממנו
מוטל לבי, אשר הופכין לו אין
המפתח לצידו מונח עודנו
ואת שלך עוד לא הצלחתי ללבן

יודעת כי לא תפתחי לי את הדלת
מעל ראשי יוקד, קופח כשלון
את נשמתי חורך עוד זיק תקווה נואלת
ובאורח מסתורי נותן גם און

כי אני מסרבת לשכוח
שפעם היה לנו טוב
ואם יעמוד בי הכוח
עוד נוכל לשוב לאהוב

ואמנם ציפיה חסרת טעם
אך אין צורך אותה להכחיד
היא תגווע מעצמה, וכמו פעם
סוף סוף יהיה לנו עתיד.