הנה אני יושב, ושותה כוס קפה עם עצמי,
מנסה לנתח את כל הפגמים שבי
וקשה עכשיו לחשוב, אם אני יכול על זה לכתוב,
משהו שיסביר אותי, למישהו שיבין אותי.

כמו בסרט של מתים-חיים,
אנחנו שנינו מתרחקים
מתנתקים מכל מה שחיבר אותנו אז,
זה מבוזבז לחשוב, שרק הוא עושה לי טוב
כי הוא לא את, לא..., הוא לא את.

הנה אני שוכב, שם רחוק במיטתו,
מנסה להגיד לגוף מה לעשות איתו.
וקשה לי להבין, פסיכולוגי נטו, מאמין,
אין לי רגש להסביר, אין לי מישהו שיבהיר.

כמו בסרט של מתים-חיים,
אנחנו שנינו מתרחקים
מתנתקים מכל מה שחיבר אותנו אז,
זה מבוזבז לחשוב, שרק הוא עושה לי טוב
כי הוא לא את, לא..., הוא לא את.

הנה אני גומר, ולוקח את זה לאט,
ונשאר עליו, לא ממהר, בכל זאת הוא לא את.
ושמח לאהוב, מסתבר שהוא עושה לי טוב,
ולהיות איתו עכשיו, זה מרגיש יותר קרוב.

כמו בסרט של מתים-חיים,
אנחנו שנינו מתרחקים
מתנתקים מכל מה שחיבר אותנו אז,
זה מבוזבז לחשוב, שרק הוא עושה לי טוב
כי הוא לא את, לא... הוא לא את.

כמו בסרט דרמה איטלקי,
אני אמשיך עד שתבכי
עם דמעות, כמו של גשם, אלטף אותך מעט,
זה מסובך לחשוב, שרק הוא עושה לי טוב
כי הוא לא את, לא... הוא לא את.

הנה אני יושב, ושותה כוס קפה עם עצמי.