אי שם, רחוק-רחוק ממך,
חי לו נער שאת עצמו הגלה,
נער בן ששים שנה,
בתוך מערה קטנה-חמה
אי שם, בטיבט הרחוקה.
כל יום בבוקר, כשהוא קם מן המיטה,
הוא מסתכל במראת כיס קטנה
ורואה בעיני הבבואה
את שפעם היה.
נזכר הנער הזקן מידי בוקר בה,
ומזכיר לעצמו שבעולם אין אהבה,
יש רק דמעה
שנופלת על מילה כתובה.
הנער מניח את המראה
וחוזר לעבודה -
עוד מילה ועוד מילה כתובה
מאותרת בדמעה מלוחה.
כך כל היום עובר לו במהרה,
ללא דבר שיסיח את דעתו מן המטרה.
לבסוף, לקראת ערב, הוא פונה למנוחה -
אט-אט מתקרב הוא ליציאה מהמערה,
ומסתכל על האופק המושלג ועל הדממה,
וכך עומד הנער שעה תמימה,
לא מרגיש כלל את הכפור הנורא.
ואז, כשעינו צדה לראשונה את הלבנה,
הוא מתכופף למטה, אל האדמה,
ומרים פתית שלג - זכר לתקווה שאבדה.
משחרר הוא את הפתית ברוח הקפואה,
וחוזר אל תוך מעמקי המערה החמימה.
מסתכל סביבו ונכנס אל מתחת לשמיכה,
מתכונן לשנתו הקשה
שבה שוב יראה את שפעם היה.
19.12.2001 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.