ומה שהיה, כך היה

"את לא יכולה לעשות לי את זה", הוא אמר, "פשוט לא יכולה."
"את לא צריכה לברוח, את לא מבינה? יש לך הכל כאן, שמור בשבילך!
אין לך לאן ללכת שם, את תהיי לבד, את תהיי בלעדיי... את
התשובות שלך את יכולה למצוא כאן, איתי."
הוא עצר, והתבונן לי בעיניים, מנסה לנחש על מה אני חושבת
עכשיו.
"שום דבר לא ישנה את זה, את לא יכולה לעזוב אותי כאן. קחי איתי
איתך, בבקשה..." הוא התחנן ממש, "אם את הולכת אז קחי אותי
איתך!"

ובאמת התכוונתי ללכת, לברוח. לא בגללו, אלא בגללי. אני חושבת
שהוא הבין את זה, אבל עדיין לא הסכים להרפות.
הוא הבין שמה שרציתי היו המחשבות, ולא המראות והצלילים מעולמות
רחוקים.
לכן לא יכולתי לקחת אותו איתי - אפילו הוא לא יוכל להיות שותף
מלא למחשבות שלי.

אני מהירה מידי, פשוט מאוד.

הוא המשיך לדבר, זמזום שלאט לאט התרכב למילים עם משמעות.
"...את מבינה את זה, נכון? אם את הולכת עכשיו, אני לא אדע מה
לעשות כאן... ואת כל כך חשובה לי, אני באמת מתכוון לזה...
אפילו אם לא הראיתי את זה הרבה... אני כל כך מצטער, באמת."

הוא אמר ואני הקשבתי.
ואז חיבקתי אותו, חיבוק ארוך-ארוך ועצוב-עצוב, נישקתי אותו
(ברגעים כאלה באמת לא רציתי לעזוב... אבל הייתי תמימה וחשבתי
שאהבה יכולה לפצות על אובדן החופש שלי. כל כך אהבתי אותו, כל
כך כעסתי עליו, כל כך ריחמתי עליו.) , הרגשתי את החום שלו ואת
הנשימה שלו על הפנים שלי.
ואז כבר הייתי מוכרחה ללכת, לא יכולתי יותר, זה רק היה קשה
יותר ויותר.

יצאתי מהחדר, סגרתי את הדלת מאחוריי, והתחלתי לבכות, בשקט, שרק
לא ישמע.

הלוואי, הלוואי שכל זה היה יכול לקרות...