בשתיים עשרה בערב מצא את עצמו בבית הקברות. הוא לא ממש ידע
למה. הוא פשוט ידע מה עליו לעשות, ככה, בלי שום סיבה טובה.
אפילו סיבה לא טובה לא הייתה לו. ממילא לא היה טוב בסיבות,
ותמיד האמין שאינו אינטיליגנטי מספיק בשביל למצוא להן הסברים
טובים. בסך הכל היו מספיק אנשים אחרים שעשו את זה, ולו אישית
לא הפריע להשאיר להם את העבודה.
עכשיו כשהגיע לבית הקברות התחיל לתהות מה הוא עושה שם. בסך
הכל חייו היו סטנדרטיים למדי, וביקורים בבתי קברות לא היו דבר
שבשגרה. הוא לא היה מוזר או משהו כזה. לא שהיה צריך מטרה
כלשהי, בדרך כלל הדברים פשוט זרמו מעצמם, אבל נראה שכאן נעצרו
משום מה. בדרך כלל היה לכל דבר המשך הגיוני. כאן לא היה דבר,
שום "שלב הבא" הגיוני.
בית הקברות היה חשוך, וצלליהם של הקברים נעלמו באפלה. ריח
מיוחד לא היה, לא טחב ולא מוות ואפילו לא ניחוח מתקתק של לחם
טרי. חוסר זה הסב לו מעט צער כי פגע לדעתו באווירה, וכפיצוי
ניסה להפנות את תשומת ליבו לדברים אחרים.
  השקט במקום לא היה מסוג הדברים אליהם היה רגיל. בבית היו
קולות מכוניות מהכביש, וכאן, עשרות מטרים מכל בניין שהוא, לא
היה דבר. אפילו צרצרים לא היו כאן, ועל בני אדם בכלל לא היה מה
לדבר. רק בני-אדם מתים, מתחת לאדמה, והשקט הפרטי של כל אחד מהם
הצטרף לדממה גדולה, הרמונית. בליבו ידע שלא יוכל להצטרף אליה,
ובכל זאת ניסה, שומע את נשימותיו ופעימות ליבו.
  לפני חודשיים אמר לו הרופא שהוא סובל ממחלה נדירה שתהרוג
אותו בייסורים נוראיים תוך חודש, וגם נתן לה שם מסובך שקל היה
לשכוח. בזמנו הצטער על כל הדברים שלא הספיק ועל כמה דברים שכן,
אבל הרגיש שהצורה בה הוא רואה את הדברים קצת מרוחקת, מנותקת.
בסך הכל היה אמור להרגיש אימה כלשהי על העובדה שהוא עומד למות.
אמנם לא היה רגשן, אבל גם לא חשב שהוא חסר רגישות. הרי בכה
בסרטים לפעמים, ומדי פעם אפילו הזיל דמעה על כתבה בעיתון.
ודווקא על המוות הסתכל בצורה אינטלקטואלית. נכון שגם מקודם עמד
למות, אבל כשיש לך עוד חמישים שנה קל יותר להתעלם.

  מאוחר יותר תיקן הרופא את התחזית לחודשיים. לפני שבוע התברר
שהיה סתם חולה נפש וגם אנס ילדים בזמנו הפנוי. שוב מצא עצמו עם
החיים שלו ביד, וגם אז שמח, אבל לא יותר מדי.
  עכשיו עמד בבית קברות ולא ידע מה לעשות עם עצמו. לרגע חלפה
בראשו המחשבה שרוב האנשים היו רואים משהו מאיים במצבו - לבד
בבית קברות חשוך באמצע הלילה. המחשבה שעשעה אותו. אישית גילה
שאינו פוחד בכלל. בסך הכל בית הקברות מלא באנשים שלא פחד מהם
כשהיו חיים. מדוע שיפחד מהם עכשיו?
  הוא התיישב על אחת המצבות, לוח שיש רחב, וליטף את הזקן שלא
היה לו. היה קריר קצת בחוץ. עכשיו כשלא הלך שם לב לכך, ולו היה
רק ז'קט זמש דק. המילה צינה חלפה בראשו, והוא גלגל אותה עד
שנמוגה לבדה אל תוך הלילה. מילא, אף פעם לא הייתה לו בעיה עם
מזג האוויר, רק עם הקיץ המסריח.
חתול שחור חלף ליד גדר בית הקברות, עוצר לרגע ליד אחד הקברים.
לא נראה לו שהחתול הבחין שאינו לבד. גם כך אולי לא היה אכפת
לו. פעם שמע שחתולים היו חיות ציד פופולאריות במאה השש עשרה,
אבל אחר כך הבין שזה בולשיט, וגם כך אין יותר מדי מה לצוד בבתי
הקברות.
לרגע חשב לחפור, אולי כי היה זה הדבר הפרקטי היחיד שחלף
בדעתו. תוך רגע ויתר על הרעיון, שנראה לו בדיעבד קצת מגעיל
והרבה חסר טעם. סביר להניח שגם היה חוק כלשהו שאסר על הדבר.
קבוצת ילדים מתבגרת חלפה לא רחוק משם, חבריה מדברים בקול.
תמיד רחש לצעירים טינה מסוימת, על האובדן וחוסר הביטחון
שהתערבבו בגישה הקולנית וההחלטית בצורה מעצבנת וגם על מה שעשו
לו כשהיה קטן. בכלל עיצבן אותו שבני אדם הולכים לקצה אחד בלי
לראות עד כמה הם שקועים בשני. לפעמים רצה פשוט לצעוק להם
בפרצוף, שיבינו וירגישו קצת ממה שהוא מרגיש. מילא, החיים עוד
יתנקמו בהם, בכך לא היה לו ספק.
  הפליא אותו לראות עד כמה משעממת יכולה להיות הישיבה בבית
קברות באמצע הלילה. כשאנשים הגיעו לבתי קברות בשעות כאלה
בטלוויזיה או בספרים תמיד קרו להם דברים מרגשים, ואולי היה בו
חלק מסוים שציפה שגם המציאות תתאים עצמה במקרה זה. אולי היה גם
בזה משהו משעשע. בכל מקרה לא יכול היה להעלות את הדבר בדעתו.
  הייתה תקופה בה היה קיצוני יותר וחשב שכל האנשים צריכים
למות. הדברים שהבין לגביהם, וגם לגבי עצמו, שיגעו אותו טיפה
ופעמים רבות נותר מעוצבן ומיואש על כל מיני דברים. היום חשב
שכל העניין היה קצת מטופש, ומצא רק שעשוע באותם דברים בדיוק.
גם עכשיו עלה חיוך קל על פניו.
  אם היה מביט בשעון היה רואה שהשעה הייתה אחת, או אולי אפילו
שתיים. הוא לא כל כך עקב, לפעמים, וגם עכשיו איבד קצת קשר עם
הזמן. זה היה תרגיל פילוסופי מעניין, והשעון, כמו החתול של
שרודינגר, הראה באופן מטאפיזי כלשהו את כל שעות היממה בבת אחת.
אם היה טורח לחשוב על כך אולי היה יכול לשחק עם הרעיון במשך
כמה דקות.
  לעת עתה רק ישב ובהה בחתול. הוא חזר לפני כמה דקות, ועכשיו
הביטו זה בזה, בלי להגיד מילה, זה ניצב על החול בקצה
בית-הקברות וזה יושב על מצבה במרכזו. אולי בכלל היה חתול אחר,
חשב, ואז הבין שאולי זה כלל לא משנה. עיניו של החתול נצנצו
באור הכוכבים, ונראה שגם להן לא הייתה סיבה טובה. הוא לא ידע
כמה זמן ישבו כך ונעצו מבט ארוך, אך בתוכו הייתה תחושה שהגיעו
לאיזו הבנה. שפתיו התעקלו שוב בחיוך קל, חצי מאולץ, שלא קיבל
תשובה.
  מבלי לומר שלום קם וצעד אל מחוץ לבית הקברות. בדרכו החוצה
לא הביט לאחור אף פעם אחת. אם היה מביט היה רואה שהחתול נמנע
מלהפוך לאיש זקן או כל דבר אחר משולל טבע חתולי.
  החתול עקב בעיניו אחרי האיש המתרחק ואז קם גם הוא על דבריו
והלך לחפש דברים שיוכל לאכול. אף פעם לא ממש הבין בני-אדם.