יש לפעמים רגעים שכאלה שאני מסתכלת מבעד לחלון המכונית על הנוף
שחולף לו במהרה ומנסה להחזיר לעצמי את היכולת להסתכל על דברים
שהם כל כך כבר חלק מאיתנו ולהבין עד כמה הם בעצם יפים.
איך אנחנו כל כך שקועים בעצמנו ולא מסתכלים סביב , עד כמה בתוך
האפור הזה שלנו יש עולם שלם של צבעים.
ובאותו הרגע של הסתכלות על העולם שבחוץ אני מדמיינת לעצמי
כאילו זהו הרגע האחרון שבו עיניי יוכלו לראות, הרגע האחרון שבו
אוכל לדעת דברים אלו, כאילו אני נפרדת מהעולם במבט אחרון של
התפעלות.
הלוואי והיה לנו את היכולת להיות במצב שכזה כל חיינו. |
