זה נגמר כך, ביום כמעט דימיוני,
אתה השתנית, אולי אני.
אבל לי נראה שזה אתה
והחברות בנינו כבר לא מה שהייתה.
במשך הרבה זמן סרבתי לראות,
סרבתי לכך להאמין,
החיים הם לא רק ניסים ונפלאות,
ואתה לי כבר לא מאזין.
הייתי עיוורת, שוטה גמורה,
ועכשיו מאוחר מידי לפשרה.
היום, שאני מביטה לאחור,
אני תוהה אם עדיין אפשר לחזור,
תני לזה עוד סיכוי, אני בתוכי אומרת,
אבל השכל, ואפילו הלב, יודעים אחרת,
זה הסוף, זה נגמר.
זה כבר לא יהיה אותו הדבר.
זה נגמר כך פתאום,
כאילו סתם באמצע היום,
אבל זה לא היה הכול,
ואתה לראות זאת לא יכול.
מה שנשאר לומר הוא שאתה אותי מפחיד,
כבר לא משנה מה יש לך להגיד.
אולי זאת גם אשמתי,
אבל בהחלט לא תוכל להאשים רק אותי.
זה הסתיים, זה נגמר,
אי אפשר לחיות יותר בעבר.
הלוואי שהייתה זאת טעות,
אבל המילה היא התפקחות.
רק עכשיו הצלחתי זאת לראות,
נראה לי שלא נשאר עוד מה לעשות,
הפכת פשוט אדם אחר,
ואני לא מבינה איך כך אתה יכול לדבר.
היית, ואתה עדיין, חשוב לי המון,
אבל אני רק רוצה לעשות את הדבר הנכון.
אז אני מבינה שזה נגמר,
ושלחזור לאחור כבר אי אפשר.
וכך, דבר שנמשך שנים הסתיים,
את החברות הזאת כבר אי אפשר לקיים.
כבר אי אפשר לדחות הכול למחר,
וכאן זה פשוט נגמר.