זה היה מין יום של קיץ כזה באמצע החורף משהו כמו היום. יום
מטעה כזה שלרגע היא לא הייתה משוכנעת באמת איזה יום היום ואיזה
חודש, וחלפה בה מחשבה שאולי ישנה את כל החורף, מחשבה שיותר
משהפחידה אותה על הזמן שחלף, שימחה אותה שהצליחה לדלג על העונה
הקרה והאפורה השנואה עליה כל כך.
היא החליטה שאם כבר קיץ אז עד הסוף וויתרה לעצמה בהחלטה של רגע
על יום עבודה, למרות שכבר הייתה לבושה בחליפה וחמושה בתיק
העבודה הכבד שלה החליטה במקום לנסוע למשרד להמשיך על הכביש
שמוביל לדרום לראות לאן האוטו יחליט לנסוע.
וככה היא והאוטו האהוב שלה (שבינה לבין עצמה, ולפעמים אפילו
לאוזני זרים הייתה מכנה בשם "אוזניים" ומדברת איתו כמו היה
אדם, בחום וחיבה, ולפעמים אף נוזפת בו כשעשה "הצגות") הפליגו
להם לאחת החוויות המוזרות של חייה. לאחר שנים תחשוב לעצמה
שמדהים איך אפשר לשנות חיים בהחלטה של רגע, כאילו במקרה, אבל
היום היא יודעת שאין מקריות בעולם.
הם הפליגו להם יחד דרומה ברדיו מתנגנים שירים שמחים כאילו כל
העולם שמח על הקיץ הפתאומי הזה, חלונות הרכב היו פתוחים לרווחה
פורעים את שערה, ומלטפים את פניה, מעבירים בגופה צמרמורות
נעימות של חופש.
כשהגיעה למכתש הקטן החליטה לעצור באיזה נקודת תצפית ולשאוף אל
תוך נשמתה את ריחות המדבר היא יצאה מהאוטו והחלה לצעוד לכיוון
המצוק, והתיישבה הכי קרוב לקצה שאפשר, רגליה מתנדנדות בין
שמיים לארץ.
היא לא הייתה בטוחה כמה שעות היא ישבה שם ופתאום הייתה לה
תחושה שהיא לא לגמרי לבד היא לא ממש ראתה מישהו לידה אבל יכלה
לחוש את נשימותיו קרוב אליה
היא החליטה לא להפנות את מבטה. תמיד אהבה את הגבול בין ההזיה
למציאות ואיכשהו המדבר נראה לה מקום מפגש מתאים לשנים. היא
ניסתה לחדד את שמיעתה ככל האפשר אבל לא שמעה צעדים רק יכלה
לחוש את ריסיו מלטפים את צווארה, ואת נשימתו החמה מלטפת לה את
האוזן. הצחיק אותה שהוא ידע ישר ללכת למקום הנכון כדי לכבוש
אותה.
היא הסיטה את ראשה לצד, מאפשרת לו להמשיך ולרפרף, נוגע לא נוגע
בצווארה, בביטחון גמור נשענה לאחר מתרפקת על חזהו הרחב, נעלמת
בבפנוכו של החיבור הכי חם שידעה מעולם, הייתה לה לרגע תחושה
שהיא נשאבת לתוך גופו, "מאבדת את עצמה לגוף" בגופו שלו.
הדהים אותה כמה לא היה לה אכפת לאבד את עצמה, היא שתמיד הייתה
בשליטה מוחלטת על כל תו ואות בחייה, הסכימה להתמסר באופן מוחלט
למישהו אחר, אם רק  יובל (זה הגבר בחייה, שתמיד היה מתלונן על
כך שהיא קרה מרוחקת) היה רואה אותה עכשיו.
התחושה הזו של האיבוד העצמי, של העדר השליטה המוחלט, של
ההתמסרות ללא תנאי, של לסמוך על מישהו לחלוטין הקסימה וריגשה
אותה, ידעה שאם רק יבקש תעשה כל שיאמר ללא היסוס ובלי לפקוח
עיניים. אבל הוא לא ביקש, רק ישב שם שקט, עוטף אותה בחיבוקו
הדובי ומנשק כמו פרפר את צווארה, מפעם לפעם הרגישה את אפו נטמן
בין שערותיה כאילו מנסה לשאוב גם את ריחה לתוכו.
היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר מהרגע שהחלה להרגיש אותו לידה
עד הרגע שמצאה את עצמה אבודה לגמרי, גוף בגוף, נשמה בנשמה, היא
זוכרת בחיוך שהתנגנה  לה בראש שורה מהשיר של שלום חנוך: "מפתיע
איך גופך כל כך מוכר ואיך נוגעת נפש בבשר, חיבור כזה לא יתואר,
אף פעם לא הרגשתי בעבר"
בלילות שהייתה מבלה עם יובל תמיד הרגישה בדידות איומה, אפילו
כשהיו הכי ביחד, אפילו כשהיה בתוכה תמיד היה ביניהם ריחוק, הוא
אמר שזאת היא, והיא תמיד חשבה שכנראה שהוא צודק שהיא באמת לא
יודעת לאהוב. אבל עכשיו היא יודעת אחרת, עכשיו ידעה שהיא כן
יכולה, הנה אחרת איך יכול להיות שהרגע הזה קורה?
היא עדיין לא פקחה את עיניה, מפחדת שאם תפקח אותן הוא יעלם,
יאבד. וגם היא, היא שיודעת לאהוב תאבד איתו, היא החליטה שיותר
לא תפקח את עיניה לעולם. תיתן לו להוביל אותה, לשאת אותה בתוכו
לאן שרק יבחר, היה נראה לה שככה הכי בטוח, הכי נכון לעשות.
במקום ההוא שלו ושלה הזמן עצר מלכת, ורק רוחות המדבר שהחלו
להיות קרירות רימזו על כך שהחושך מתקרב שהערב יורד.
היא חשה בחשש איך גופה מתחיל להתקרר איך באותן נקודות זעירות
שגופו לא הגן בהן על גופה החל להופיע עור ברווז, היא ניסתה
לשלוט בגוף לחשוב מחשבות חמות, מסרבת להאמין שיכול להיות
שבבפנוכו ההוא יש גם קור.
בלי להרגיש החלו דמעות לזלוג מעיניה, בתחילה דמעה בודדת, חורשת
שביל על פניה מטיילת מזווית העין אל השפתיים, היא ניסתה
להעלימה, ללקק אותה, לבלוע אותה, להעמיד פנים שזה לא באמת
דמעות, אבל את השטף הבא כבר לא יכלה לעצור.
ככל שבכתה יותר כך נעשה לה קר יותר כאילו שהדמעות שלה המסו
אותו גרמו לחיבוקו להתרופף. אבל הן היו חזקות ממנה, היא בכתה
עליה ועל יובל ועל הילדים שעוד  לא נולדו להם ועל כל כאב
שהכאיבה לו. על כל הפעמים שאמרה לו דברים קשים ושורטים, על כל
זיק של כאב שראתה עובר בעיניו. על הלילות הרבים ששכבה בין
זרועותיו מסרבת בכל כוחה לאהוב אותו, מונעת ממנו את העונג
שברכות, משחקת באצבעות גסות בלבו העדין.
היא ידעה עכשיו שכל הכעס, העלבון, הפחד בכלל לא היה קשור אליו,
הוא היה קשור לכל אותם שבטחה בהם ופגעו בה. ההם שפיזרו את ליבה
לאלפי רסיסים קטנים, כמו שברי זכוכית שנשארים על הכביש לאחר
תאונה, עדות אילמת למחזה מחריד.
כל דמעה שבכתה הדביקה בתוכה עוד רסיס קפוא וזוהר מהלב השבור
שלה, היא יכלה להרגיש את הכאב הפיזי של ההתחברות כמו כשתופרים
את העור כשיש חתך עמוק, אבל בלי הרדמה וחומרי חיטוי. כשהכאב
היה גדול מנשוא איבדה את הכרתה.

מה בדיוק קרה בשעות שלאחר מכן לא היה לה ברור לגמרי, היא זכרה
קולות, וריחות, וצבעים אבל אף זיכרון לא היה מגובש מספיק כדי
להפוך לתודעה. הדבר היחיד שהיה לה ברור ברגע שהתעוררה זה החום
שחשה מסביבה, אותו חום שפגשה רק פעם אחת בחייה, החום של "ההוא"
מהמדבר. היא פחדה לפקוח את עיניה, יש איזה שהוא ביטחון באי
הוודאות (מחשבה קצת מוזרה, חשבה לעצמה), ואז שוב הרפרוף של
הריסים והנשיקה, והמגע הכל כך מוכר...
יותר לא שנאה את החורף, מעכשיו, ידעה, תמיד יהיה לה חם.