"ת'ביא את זה יא שמוק", אמרה בעצבנות רינה לאבי, לאחר שגנב לה
את הארנק.
אבי היה, כמו רינה תלמיד כיתה י'ב אך להבדיל מרינה שהיתה בת 18
אבי כבר היה בן 20 וזאת היתה שנתו השלישית בכיתה י'ב. אני לא
מבין איך אפשר להיות שלוש שנים תקוע בכיתה י'ב ולא ללמוד את
הלקח הפשוט, לא לגנוב ארנקים מתלמידים. הרי הבית ספר הדבילי
הזה(שלצערי אני חלק מצוות מוריו) רצה להיפטר ממנו כבר לפני
שנתיים, אך משרד החינוך עמד על כך שזה לא יהיה חינוכי לתת
לכייס לסיים את בית הספר עד שלא יחזור למוטב. נזפתי באבי
והחזרתי את הארנק לרינה. אך אבי לא רצה להשאר חייב- "סתום ת'פה
אתה. מי אתה חושב שאתה, מורה לאזרחות, אני וניסו נפוצץ אותך",
הוא אמר לי. למשמע הקללה שמעתי מהשורה אחרונה בכי. זיהיתי את
הבכי, זה אותו בכי שנשמע שלשום, בשיעור הראשון שלי השנה, בו
נטע העליבה את יעל והיא יצאה מהשיעור בבכי. "למה את בוכה?",
שאלתי בדאגה. בכל זאת אף אחד לא בוכה בשיעור אזרחות, ועוד
פעמיים בשני השעורים הראשונים של השנה?!- "אני לא יכולה לסבול
את זה", היא ענתה בבכי "אסור לו להגיד דברים כאלו!"
"יעל, זה לא צריך להטריד אותך", אמרתי ותוך כדי הרגשתי כאילו
אני איזה אבא, "אני ראיתי מספיק תלמידים כאלה בחיי."
"עזוב אותה, מר כהן, היא בוכה מכל דבר, מטורפת לגמרי", אמר
תלמיד עם קוצים שעוד לא קלטתי את שמו.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.
"יואב", ענה במהירות.
"תקשיב לי יואב ותקשיבו טוב כל הכיתה.", אמרתי ותוך כדי
ניסיתי להשמע סמכותי, "אין לאף אחד ממכם זכות להתנהג ככה על
חברה לכיתה שלכם, הבא שפותח ת'פה שלו ילך למשרד של מר קרצמן,
המנהל החביב שלכם, והוא ידע להתנהג בו כראוי".
שקט נשמע בכיתה, אפילו יעל עצרה את בכיה. הייתי אדום מרוב כעס.
פתאום אבי שכנראה לא ממש נרגע ממה שקרה קודם התחיל לדבר, "הוא
פשוט רוצה לדפוק אותה."
למשמע דבריו של אבי כל הכיתה התפקעה מצחוק, כולם חוץ מיעל
שיצאה בבכי מן הכיתה.
"אבי, אתה תצא מהכיתה", עניתי בעצבנות שגובלת בטירוף. "וכף
רגלך לא תדרוך יותר בשיעורים שלי." לאחר שאבי יצא הכל נהיה שקט
ורגוע, פתאום הרגשתי שוב כמו מורה רגיל לאזרחות. הסברתי להם את
משמעות המקצוע ומספר מחוקי היסוד הבסיסיים של המדינה. האמת, די
משעמם להיות מורה לאזרחות, כל פעם ללמד את אותו חומר משעמם שוב
ושוב ושוב, ועוד הכסף, ממש משכורת של מנקה.
כשיצאתי מן השיעור וישבתי בחדר המורים, התחלתי לחשוב על מה
שקרה בתחילת אותו שיעור, למה כל כך התעצבנתי ממה שאבי אמר? האם
יש באמרתו איזה שמץ של אמת? אחרי הכל כשחושבים על זה יעל היתה
יפה בצורה מדהימה. השיער שלה היה שחור גולש והעיניים שלו היו
כחולות חודרות. אך האם זאת הסיבה? אחרי הכל זאת אני בן 36
ונשוי, לא בן 18. החלטתי להשאיר את הספקות האלו בבית, בפעם
הבאה שיעל תבכה, הבטחתי לעצמי, היא פשוט תצא מהכיתה.
בשעה שש בערב באותו יום חזרתי הביתה ואמרתי שלום לאשתי, ואז
ישבתי וראיתי טלוויזיה עד שעה 10 בלילה והלכתי לישון.
למחרת באותו שיעור לא האמנתי למראה עיני, יעל באה בוכה אלי
ואמרה לי שיואב קילל אותה. העפתי את יואב מהכיתה לכל השעורים
הקרובים אך לפני שאבי הספיק להעיר איזושהי הערה העפתי את יעל
באותה צורה ובאותו רגע של טוטאל עצבים העפתי גם את אבי, לא
יודע למה. הוא הסתכל עלי בפנים זעופות, "אני יתלונן עליך
לקרצמן שמוק."
הוא אמר לי בעצבים.
"אם כבר אז דבר עברית נכונה, 'אני אתלונן עליך'" אמרתי לו
ברוגע.
"השמוק כבר נהיה מורה ללשון, חכה חכה!" אמר אבי באיום.
בסוף אותו שיעור ניגש אלי שלמה קרצמן, המנהל הדביל הזה, "תקשיב
לי ניר כהן, זה שיעור שני ברציפות שקורה לך דבר כזה." הוא אמר
לי.
רציתי כל-כך להגיד לו בפנים מה אני חשוב עליו, אבל פשוט לא
יכולתי וכל מה שהוצאתי מהפה היה, "מצטער שלמה, זה לא יקרה עוד
פעם."
זה לא הספיק לאפס הזה, "אני מצטער מאוד ניר." הוא אמר בקול
מטומטם, "אבל אתה חייב לגשת איתי אל המשרד שלי."
כשהגענו אל המשרד שלו שהיה מלא בתמונות שלו לוחץ יד עם כל מיני
פוליטיקאים הוא התיישב בכסא של המנהל כשהוא מנסה להראות כמה
הוא חשוב, "אז מה יהיה ניר כהן?" הוא אמר.
כל כך רציתי להגיש לו מכתב התפטרות באותו הרגע, ולהגיד לו את
מה שאני חושב עליו אבל כל מה שאני חושב עליו אבל כל מה שיכולתי
להוציא מהפה זה עוד "מצטער שלמה, זה לא יקרה עוד פעם."
"אין לך משהו חדש להגיד." הוא אמר ותוך כדי ניסה להראות חשוב,
"אל תדאג, עומד מולך מנהל ביה"ס, לא ראש הממשלה." הוא אמר
בחיוך דבילי והמשיך לנאום לי. "קודם כל, מי התלמידים שמהווים
בעיה?" הוא שאל.
"יש את אבי אבועלפיה, העבריין הזה." אמרתי, "ויואב שוסטר, גם
הוא עושה בעיות, ויש את יעל בר שמשום מה כל הזמן בוכה."
קרצמן הסתכל עלי, אני חיכיתי מתוח ועצבני והוא פשוט הסתכל עלי.
לאחר שתיקה טיפשית במיוחד הוא חזר לנאום, "תקשיב לי ניר כהן,
קיבלתי תלונה חמורה מאילנה שוסטר על הצורה בה נהגת בבנה ואיימה
אפילו לתבוע אותנו, אתה יודע מי בעלה."
אז הבנתי, הכל בגלל יורם שוסטר, עורך הדין הזה. אם הוא יגיד
מילה כל בית הספר יקפוץ על הרגליים. אוי קרצמן הדפוק הזה, יעשה
הכל חוץ מלגבות את המורים שהוא מעסיק. והוא המשיך...
"תקשיב, נותרו לך שתי אפשרויות או לעבור ללמד בבית ספר אחר או
לפתוח לשלושת הילדים האלה שיעורים נפרדים על חשבונך."
נדהמתי, מה הוא חשב לעצמו? שאני מורה פרטי, לא יכולתי לשאת
זאת.
"אבל שלמה..." הגבתי בהיסוס.
קרצמן קטע אותי "אין מה לעשות, אם אתה רוצה להמשיך ללמד פה אתה
חייב לעשות זאת, אני מצטער מאוד אבל אני לא הולך להסתכן בתביעה
בגללך."
"בסדר" אמרתי באופייניות, אם רק היה לי את הכח לעמוד מול האפס
הזה.
"היום יום שישי, ביום ראשון על הבוקר אתה מתחיל ללמד אותם."
הוא אמר ולי לא היה שום דבר לעשות נגד זה.
כשחזרתי הביתה שמעתי על איזה פיגוע שבן-אדם אחד נפצע אנוש
ולאחר מכן נפטר, וראיתי איך ערוץ 2 החוצפנים התחילו לשדר
דיווחים כל הלילה, ועוד בזמן התוכנית של דודו טופז... איך הם
מעיזים?
תוך כדי שאני צופה בדיווחים חשבתי, במקום לשבת ולהשתעמם
מהדיווח על הפיגוע אוכל לעשות עליו שיעור ביום ראשון.
ביום ראשון הגעתי לכיתה וראיתי את שלושת הילדים יושבים, שלושתם
לא ממש סבלו אחד את השני ולכן כמה שיותר רחוק אחד מן השני.
"רציתי לדבר על הפיגוע ירי שהיה שלשום" אמרתי.
למשמע דברי ראיתי את יעל פורצת בבכי. יואב ואבי התפקעו בצחוק,
מי לעזאזל בוכה בגלל פיגוע? ועוד כזה שנהרג רק אחד?
"יעל, איך לא שמעת על הפיגוע? הוא היה שלשום." אמרתי.
"לא הספקתי לקרוא היום את העיתון." היא אמרה תוך כדי בכי.
"אבל זה היה כבר יומיים בטלוויזיה." אמר יואב בפליאה, "כל ערוץ
שהעברת דיברו על זה."
"אני לא רואה טלוויזיה" אמרה יעל ובין לבין עצרה את עצמה כדי
לבכות עוד. "כשהייתי בת שמונה נתקעתי בכורסא של הטלוויזיה
ובכיתי, ואח שלי, במקום לעזור לי הוא צעק עלי שאני מסתירה לו,
מאז אני לא מתקרבת למכשיר הזה, הוא הורס אנשים." הבכי שלה רק
גבר.
לאחר שנרגעה המשכנו איכשהו את השיעור עם כמה מעידות קטנות, מדי
פעם יעל חזר לבכות, ואבי ויואב צחקו עליה, ידעתי שיהיה קשה
מאוד להמשיך ככה עד סוף השנה...