הוא כמו תמיד שכח,
וכמו תמיד ברח,
קטף פרח שפרח
ושם את כל העולם בפח.
הוא לא חזר,
בנאדם מר.
כשהמלאך לצאת אסר,
הוא רק אמר:
"הלב שלי נבל,
שוב אין לי שום מזל,
הכח כבר אזל,
אני רוצה שלשם שלי יוסיפו ז"ל"
המלאך לא הקשיב ולא שמע:
"אז מה?"
האיש לא וויתר.
סכין הוא שלף,
ועל פני המלאך חלף,
או יותר נכון - עף.
עכשיו הוא סתם מלאך.
שמעולמו ברח,
שאנשים אהובים שכח
ושלאנשים על הלב דרך.
כאן הוא לא יכול לקטוף פרחים,
להיות עם אנשים אהובים...
או לכתוב סיפורים עצובים...
הוא לא יכל לעשות כלום.
רק לשבת למעלה, להתבונן ולקנא.
וגם להתגעגע, לבכות בלי דמעות - כי הרי עכשיו הוא שונה,
לשרוט בלי סכין, להצטער שעזב,
את האנשים שאהב,
שהשאיר גם להם כאב רב. |