המוכר זרק את קופסת הסיגריות על הדלפק. "עשרה שקלים" הוא
הפטיר, והמשיך לצפות בשעשועון שהוקרן על מסך הטלוויזיה הקטן
שעמד סמוך לתקרה. שלפתי את הארנק והוצאתי שטר של עשרים,
והושטתי אותו למוכר. קיוויתי שהוא לא הבחין בידי הרועדות. הוא
לקח את השטר, תקתק את הסכום בקופה, המגירה נפתחה והוא הוציא
מטבע של עשרה שקלים והושיט לי אותו. "תודה", מלמלתי, והוא לא
ענה. טוב שכך. לקחתי את קופסת הסיגריות ואת השקית שלי ויצאתי
מהחנות אל הרחוב.
יום ראשון, מוקדם בבוקר. רעש מגעיל ומעצבן מסביב. לידי עובר
אוטובוס כבד, מתנועע על הכביש הסדוק במהירות גבוהה מדי. שני
רוסים עומדים מאחורי ומתווכחים בלהט בשפתם על דבר שלא מובן לי.
חייל ישן על כיסא בתחנה רחוקה, קיטבג זרוק לצדו ומשקפי שמש
אופנתיים על מצחו. ריח של פיח ולחמניות טריות מהמאפיה ממול
משתלט על נחירי. התחנה המרכזית הומה ושוקקת, מלאת חיים ומלאת
אנשים, וגם אני בתוך ההמון הזה, שכל- כך דומה לעצמו וכל- כך
שונה בפרטיו. ואני שם, בתוך כולם, דומה להם ושונה מהם, כי אני
גנבתי.
"הלו?"
"היי."
"היי. מה קורה?"
"חרא."
שתיקה.
"אפשר לבוא?"
שתיקה.
"כן".
שתיקה.
ניתוק.
" על מה אתה מדבר? רק עיוור לא רואה איך הוא דחף אותו!" צעק
עזרא, מנופף בידיו מול הטלוויזיה, וריד מחשב לפקוע מגרונו
ועיניו עגולות עד להפחיד ומאיימות לצאת מחוריהן. " הזבל הזה -
מתחילת המחצית הוא מעצבן אותי כבר." הוסיף ואמר," גם כן שופט!
חארות כולם, כוס אמק." סינן מבין שפתיו והתיישב אחורה בכורסא
שלו, ידו האחת מונחת על המשענת והשניה תומכת בסנטרו, והוא כולו
ממוקד בטלוויזיה. ישבתי שם, לבוש במכנס קצר וגופיה, והבטתי בו
בריכוז. בסלון היה ריח של אלכוהול זול ושל סיגריות, ורעש
הפיצוחים של גבי התנגן ברקע באופן מונוטוני ומעצבן. הספה של
עזרא היתה ממוקמת בצדו השמאלי של החדר, חולשת על הסלון בעוצמה,
כמו צופה מגבוה בשאר הפריטים בחדר וביושביו. במרכז הקיר שמולנו
ניצב מכשיר הטלוויזיה, ולצדו מערכת הסטריאו והדיסקים הרבים
שהיו נחלתם של עזרא ואושרה. שאר הספות בחדר היו מפוזרות בבלגן
רב, כולן בגוון אדמדם, עם צורות של מעויינים על הריפוד הזול.
במרכז הסלון ניצב שולחן גדול ונמוך, עשוי מעץ פשוט, מכוסה
במפה משובצת בכתמי יין שלא ירדו בכביסה מאז הארוחה האחרונה,
ועל השולחן ניצבו בערבוביה בקבוקי בירה, צלחות פיצוחים גדושות
ואגרטל עם פרחים מפלסטיק. אז עוד לא הייתי גנב. אז הייתי סתם-
בן דוד של עזרא ואושרה, שבא לצפות במשחק כדורסל. סתם ישבתי לי
שם, פיצחתי גרעינים, שתיתי בירה, ותכננתי את הגניבה. בסוף
הפסדנו במשחק.
כשהייתי בן שמונה, היה לנו שיעור התעמלות באולם הספורט של בית
הספר. זה היה אולם ישן, עם רצפת בטון קרה וקשה. לאורך הקיר
הוצבו סולמות עץ ובראשם מוט לתרגילי מתח. משני צדי האולם היו
סלים, שיצחק השרת התקין בהם רשתות בפתיחת כל שנת לימודים חדשה,
ובאורח פלא היו רשתות אלה נעלמות עוד לפני ערב חנוכה. בצדו
האחד של האולם שכבו להם מזרונים מרופטים, מגובבים בערימה אחד
על השני. גרב ספורט ישנה שנזרקה נחה דוממת על המזרן העליון.
ליד המזרונים היה חמור, מורכב מחוליות- חוליות, כשהתחתונה שבהן
היתה הכי רחבה, והעליונה הכי צרה, כשעל גביה היה משטח רך
לקפיצות ולתרגילים. בצדו השני של האולם הייתה במה גדולה,
מוגבהת ועשויה גם היא מבטון. והתקרה- התקרה היתה כל- כך גבוהה.
אני זוכר את המנורות שהיו למעלה, וכמה שרציתי לגעת בהן, אבל זה
היה כל- כך גבוה...
שריקה. דליה, המורה לספורט מדברת. "מרוץ שליחים, כיתה ג' 3. כל
אחד בתורו רץ עד לבמה, נוגע בה וחוזר אחורה, נותן מכה ביד לזה
שאחריו, והוא יוצא לרוץ. הקבוצה הראשונה שבה כל הילדים רצו-
היא המנצחת. בסדר?" מייד, בהתלהבות בתולית של ילדים, התחלקנו
לשתי קבוצות, כשאנחנו צועקים ומעודדים אחד את השני ומשמיצים את
הקבוצה היריבה בכל התחמושת המילולית שהצלחנו לצבור בחיינו.
שריקה נוספת- ויוצאים לדרך. אני שלישי. הראשון יצא כבר, הוא רץ
במהירות רבה, ועקף בקלות את הראשון בקבוצה השניה. כולנו
מאושרים. תחושה מוזרה מתרוצצת בתוך גופי בתזזיתיות , תחושה
שמאוחר יותר אלמד שקוראים לה אדרנלין. הנה הוא חוזר- נותן מכה-
והשני יוצא. אוי ואבוי- הוא רץ ממש לאט. עוקפים אותו! הלך
היתרון. אנחנו מתחילים לצרוח ולקפוץ, אגרופים קמוצים, מוכנים
להרוג אותו ואת המתחרה. זעם, פראי ובתולי, שרק ילדים מסוגלים
לחוש מציף אותנו. והנה הוא מתקרב בחזרה אלי- עוד עשרה צעדים
הוא מגיע, אני גונב צעד קדימה, חסר נשימה מרוב התרגשות, שאוחזת
בכל גופי. עוד חמישה צעדים. המתחרה מהקבוצה השניה כבר יצא. עוד
שלושה צעדים, שניים, אחד, מכה!
"הלו?"
"הלו, שלום."
"שלום."
"אפשר בבקשה לדבר עם מירה?"
"מירה מדברת. מי זה בבקשה?"
"מירה, היי, זו מלכה, המחנכת של עמנואל."
"מאנו? מה קרה לו? קרה משהו?"
"לא, לא, שום דבר. אין לך מה לדאוג, מירה. עמנואל פשוט נפל
קצת..."
"נפל קצת?... מה זאת אומרת?... איפה הוא?... הוא בסדר?... תעני
לי כבר!"
"הוא בסדר גמור באמת, מירה. אין מה לדאוג. אם תוכלי רק להגיע
לבית- הספר ולאסוף אותו.אני מבטיחה לך שהוא בסדר..."
ניתוק.
"אמן", נשמע הדהוד קצר בחדר האוכל, שלווה ברעש של כיסאות שזזים
לאחור, בעוד כולם התיישבו והחלו לאכול. רעש של סכינים ומזלגות
מתחככים נשמע מכל עבר. שבת בבסיס, הקידוש נאמר, ועכשיו לאוכל.
על השולחן מונחת קערית מרק גדולה, ובצידה מגש שעליו שוכבות
בדממה חתיכות עוף ופירה. כולם אוספים מנות אל צלחתם, בקרב
הנואש על חתיכת הבשר הטובה יותר. מלמול רם נשמע מכל עבר, בעוד
כולם מחליפים חוויות מהיום. אני מביט במרק שמונח לפני, שותק,
מנותק מהשיחה הקולחת מסביבי, בוחש בכף בפעם המי- יודע- כמה את
הנוזל הצהבהב והמהביל. טפיחה על השכם - הכף צונחת ברעש לצלחת -
וטיפות של מרק ניתזות על חולצתי. אני מסב את ראשי לאחור ורואה
את אילן. "אחי", הוא אומר," סליחה על המרק, אבל- מה אתה עושה
פה?". הסתכלתי עליו, לא מבין. עיניו הביטו בי במשהו שנראה כמו
כעס מהול במבוכה, גבותיו השחורות התעקלו בצורת "V" על מצחו,
ושפתיו הביעו תמיהה. " אתה באמת דפוק, אתה יודע?" הוא אמר,
והנחית לי מכה על הראש. " אתה אמור לשמור עכשיו, ואתה טוחן את
יניב כבר חצי שעה! מה קורה איתך?". נכון. הוא צודק. באמת, איך
שכחתי? " סליחה", הפטרתי בקול נמוך. קמתי מהכיסא, מעיף מבטים
מתנצלים לכל עבר, קולט את מבטיהם השופטים של חברי למחלקה,
ויצאתי בצעדים מדודים מחדר האוכל.
המרק התקרר, ומישהו ישפוך אותו לכיור מאוחר יותר.
גמרתי בתוכה ונשכבתי עליה, חסר תנועה, כמו מת. הרגשתי את לבי
הולם כמו אלף פטישים בתוכי, וטיפות זיעה הזדחלו בעצלות על גבי,
גורמות לי לעקצוצים בכל הגוף. שכבתי שם בערך עשרים שנה, ואז
יצאתי מתוכה ונשכבתי על הגב, לצידה, מביט בתקרה הלבנה ומשקיט
את גופי ואת נפשי. ראיתי אותה בזווית העין, מסובבת את גבה אלי,
מתכסה ושותקת. לילה טוב.
.נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת מאחורי. עמדתי לרגע, מצמיד את
השקית לחיקי, מתנשף. רצתי כל הדרך מהחנות לכאן, ועליתי במדרגות
במהירות שלא הייתה מביישת אף אצן. הרגשתי כי כל גופי רועד, אך
לא היה אכפת לי- הייתה לי השקית. הנחתי אותה בעדינות על המיטה,
והבטתי בה רגע ארוך, מעכל במוחי את גודל המאורע. לבסוף ,
ניגבתי את ידי המזיעות במכנסי, שלחתי אותן לשקית- ושלפתי מתוכה
את האוצר. על העטיפה הייתה תמונה של חצוצרה גדולה, ומאחוריה
רחוב הומה בארץ אחרת. קרעתי את ציפוי הניילון בעדינות, והוצאתי
את הדיסק מתוך העטיפה, אוחז אותו כמו שאוחזים תינוק קטן שזה
עתה נולד, והובלתי אותו בעדינות אל עבר מערכת הסטריאו שלי.
לחצתי על כפתור ההפעלה, נשכבתי על מיטתי בידיים
פרושות, ועצמתי עיניים. איזו מנגינה נפלאה...
" שלום, הגעתם אלי, תשאירו הודעה."
ביפ.
שתיקה.
" זה אני".
שתיקה.
ניתוק.
וואו, כמה שהיית יפה אז. אני זוכר אותך עם ג'ינס וחולצת פלנל
עם כפתורים, שיער פזור, יחפה, עיניים הכי ירוקות שאפשר, חצי
חיוך על הפנים. כמה בכיתי באותו לילה. אני זוכר את כל שקי
השינה פרושים על הדשא בערבוביה, ריח של תשוקה נערית באוויר,
בנים ובנות מתגלגלים יחד על הדשא, בחבורות, הביישנות נאבקת
בהורמונים- ומפסידה, כי כמה הורמונים היו שם...
אני זוכר שיוני ניגן לך בגיטרה שיר של משינה. איזה שיר יפה זה
היה! והוא גם ניגן יפה, הבן- זונה. והקשבת לו, מהופנטת, מביטה
בו בריכוז, והוריד הקטן הזה מעל הגבה בולט, ואני מרגיש את הדם
שלך זורם בו, הדם הטהור שלך, היפה שלך. והוא כאילו לא הסתכל
עליך, שר בעינים עצומות, אבל כל כולו הופיע בשבילך. ואני ישבתי
שם, כל-כך כואב בפנים, כואב את החיסרון שלי, את האינות שלי, את
חוסר הקיום שלי איתך, מולו. הבטתי בך כל- כך הרבה זמן אז,
שפשוט הופנטתי.כל תנועה שלך נראתה לי כמו בהילוך איטי. הנה היד
העדינה עם האצבעות הארוכות והציפורניים שאהבת לאכול מלטפת את
השיער הגלי והארוך שלך. הנה את מותחת את רגליך הארוכות ארוכות
ויפות יפות על הדשא. ואני יושב שם, שומע את הצלילים, שומע את
המילים, אבל מקשיב רק לך. כמה בכיתי באותו לילה, דוברת. כמה
בכיתי...
מכורבל בתוך השק שינה, מקשיב לך איתו, מדברים, מצחקקים, וכל-
כך בלעדי. וכל אחד תופס לו בת- זוג ומוצא איזו פינה קטנה
בחושך, ורק אני לבד, עם עצמי, נושא את כל העול לבד, והעולם
גדול עלי כל- כך, ויוצא מהשק שינה, הולך רחוק, רחוק מכולם.
קולות מסביב, אנשים מדברים, צוחקים בשקט, ממתיקים את סוד
נעוריהם אחד לשני. ואז הגיע הבוקר.
מחיאות כפים קצובות נשמעו. היה כל- כך חשוך על הבמה, ונתקלתי
בכורסא שהיתה מצד ימין. היה רעש, אבל נראה לי שאף אחד לא שמע.
פתאום- אורות גדולים, והמון פרצופים מולי בחושך, מוחאים כפים
ביחד, מביטים בי, ואני, כמו מכונה, ניגש לקצה הבמה, כואב לי
ברגל עוד מהספה, וקד קידה ממושכת, הידיים צמודות לגוף, הראש
יורד מעט למטה, עד שהסנטר נוגע בחזה, ועולה שוב. ושוב קידה,
ושוב עליה. ויורד מהבמה. זה היה הלילה של הגנבה, אני זוכר את
זה. אני כל הזמן משחזר את הלילה הזה במוחי. ובעצם- למה לא? מה
עוד יש לעשות בכלא מלבד לחשוב על למה ואיך נכנסתי לפה?...
" עצור, יא זבל!"
אני שומע את הקול מרחוק, כל- כך רחוק. מרגיש מכה בעורף, הכל
נהיה שחור, טעם מלוח בפה. מאוחר יותר יתברר לי שהיה זה דם.
אורות אדומים כחולים רצים סביבי בטירוף, רעש של סירנה עולה
ויורדת. ואני נופל על הכביש, רואה את שפת המדרכה מגובה הרצפה,
ונעלם. |