נעמה הכירה את תומר באינטרנט, כמו כל זוג מודרני וחדיש. מה
לעשות, יש אנשים שפונטים עושים להם את זה, ושל נעמה היו סגולים
על רקע שחור ושל תומר שחורים על רקע כחול, אז כמובן שזו היתה
אהבה. אותו תהליך מוכר - נעמה לא ישנה בלילות כי היא יושבת ליד
המחשב כל הזמן כדי שהיא לא תפספס אותו מתחבר, אונליין אלרט
שמרגש כל פעם מחדש, התכתבויות של שעות על גבי שעות שמותירות
אותה מסוחררת ועם כאב ראש מבהייה במסך. המעבר הצפוי לטלפון כי
"ההורים צריכים את האינטרנט", המבוכה של לשמוע את הקול שלו
בפעם הראשונה, ההבנה שהוא סקסי בטירוף, הקול. הבנה נוספת שהרבה
יותר כיף לדבר מאשר להתכתב, ושרעיון שעובר באינטרנט בשעה עובר
בטלפון בחמש דקות. רגעים קסומים של התחלה, שהם לא יחוו יותר אף
פעם.
נעמה ותומר למדו להכיר אחד את השני, וחיבבו את מה שהם גילו.
נעמה כבר התחילה לספר לחברות שלה כמה הוא חמוד וכמה היא רוצה
שהם כבר ייפגשו ואין לה אומץ להציע. תומר לא אמר עליה מילה
לחברים. חודש של דיבורים אינטנסיביים עבר עליהם, ושניהם ספק
התביישו ספק רצו להשאיר את הקשר ברמה המסתורית, ולא הציעו אחד
לשניה להיפגש. יום אחד תומר החליט ושאל בנונשלנטיות גברית
חמודה אך טיפוסית, "הממ, רוצה לצאת?". נעמה היתה מאושרת אחרי
אותה שיחה גורלית, וביום שישי בצהריים הם נפגשו במסעדה קטנה
ואינטימית לארוחה קטנה ואינטימית. הפגישה הלכה, כמובן, מעולה,
ואחרי הארוחה שוב שאלה נונשלנטית נפלטה מפיו של תומר - "אממ,
רוצה שנלך אליי הביתה?". אז הם הלכו, היו אצלו בבית, דיברו,
ציחקקו, התנשקו.

נעמה פתאום כבר לא כזאתי ביישנית ותומר כבר כן מספר לחברים שלו
עליה. כל יום שישי בצהריים הם הולכים למסעדה לארוחה, וגם
נפגשים המון, יוצאים או מדברים שעות. דברים של זוגות. מאושרים
ביחד. נעמה ותומר מנסים לחוות כמה שיותר ולנצל את הזמן שלהם
ביחד, כי הם יודעים שאהבת נעורים כמעט ולא נמשכת, והיא נדירה
ותמיד תהיה מיוחדת. היא הכי אוהבת את העיניים שלו, והוא הכי
אוהב את השיער שלה.
"נעמה שוכבת עם תומר".
פיסת רכילות עסיסית. פעם ראשונה שלהם ביחד היא אחרי שלושה
חודשים של חברות. פעם ראשונה של תומר בכלל, אבל לא של נעמה.
שניהם  מוקסמים, האחת מהבישנות שלו והאחר מהביטחון שלה. מושלם,
או לפחות ככה נראה.

נעמה שוכבת עם תומר.
על המיטה של ההורים שלו, שבחו"ל. הם דאגו להחליף מצעים כבר
מראש. תומר שוכב מעליה, מסתכל לה בעיניים, מלטף לה את השיער
וזז פנימה-החוצה, לאט. מנסה להאריך את הרגע כמה שיותר. נעמה
מסתכלת עליו חזרה, ומפנה מהר את המבט. יש לה דמעות בעיניים
והיא לא רוצה שהוא יראה. היא מושכת את הראש שלו לכתף שלה
ומעבירה אצבעות עדינות לאורך עמוד השדרה שלו, כי היא יודעת שזה
מה שישאיר אותו צמוד אליה. בחודשיים האחרונים נעמה פיתחה שיטות
שונות ומשונות כדי שתומר לא יראה את הדמעות שתמיד יש לה
בעיניים כשהם במיטה ביחד. לפעמים היא מרימה את הראש שלה כדי
לנשק את החיבור שבין הצוואר לכתף שלו, או סתם כדי לנשק את
השפתיים. לפעמים היא עוצמת את העיניים בתקווה שהוא יעשה את
אותו הדבר, ולפעמים היא פשוט מסתכלת על הקיר, כי אם יש אור
בחדר אז הוא בא מהכיוון השני.
נעמה בוכה, ולא מבינה למה. כשהוא מלטף לה את השיער, זה עושה לה
הכי לבכות. אבל חושך, ואם היא מנסה היא מצליחה להסתיר את זה.
בד"כ. כשלא אז היא אומרת שהיא בוכה מאושר או כי יש לה משהו
בעין, או כי הוא טיפה מכאיב לה, אבל אז הוא מרגיש רע.
הוא אף פעם לא הכאיב לה, וקשה לה לראות את המבט המאוכזב
בעיניים שלו כשהיא משקרת ואומרת שהוא כן.
היא מנסה להבין מה לא בסדר, ולא מצליחה למצוא. טוב לה עם תומר,
כיף לה איתו, הוא לא פגע בה אף פעם, לא פיזית ולא נפשית, לא
כואב לה כשהם שוכבים.

עם החבר הקודם שלה היא לא בכתה.

מאז שתומר ונעמה ביחד, הם לא מדברים באינטרנט. הם סיכמו שזה
סתמי. היא מסתכלת עליו מחובר ומחייכת, והוא מסתכל על הכינוי
שלה ומת לשלוח הודעה, לראות את הפונט הסקסי הזה, הסגול, עונה
לו. הוא מתאפק. עוד חמש דקות הוא יצלצל אליה וישאל אם היא רוצה
להיפגש לסרט ופיצה בערב, אצלה. הוא מתקשר, ושואל. שאלה רטורית.
הם מנתקים.
הוא הולך להתקלח.  היא מסדרת את החדר.  הוא עומד מול המראה
ותוהה אם הוא נראה טוב מספיק בשביל החברה החמודה שלו.  היא
עומדת מול המראה ומשננת "אני לא אבכה הפעם... אני לא אבכה
הפעם.. אני לא אבכה הפעם...".
הוא בא אליה, והיא שמחה. היא מרגישה שהיא אוהבת אותו יותר
משהיא אי פעם אהבה מישהו בחייה, ומרגישה שהיא לא יכולה לחיות
בלעדיו. והיא מפחדת. היא מפחדת לספר לו שברגעים הכי אינטימיים
שהם חווים יחד, שבמעשה שהיא עושה אך ורק איתו והוא שלהם ולא של
אף אחד אחר, היא לא מצליחה לעצור את הדמעות שלה. היא מפחדת פחד
מוות שהוא יחליט שהיא סובלת ולא ירצה שהם ישכבו, או שהוא בכלל
לא ירצה שהם יהיו ביחד יותר, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות
לה. היא לא סובלת כשהיא איתו, היא נהנית מהמין עד כמה שאפשר
להנות ממין שבא עם כל כך הרבה רגשות אשמה. היא גם אוהבת שהוא
נהנה, ואוהבת את העובדה שהיא היחידה שאי פעם שכבה איתו, ואת זה
שהוא דף חלק. היא מתארת לעצמה שהוא לא יצליח להבין.
דפיקה בדלת. תומר מחייך דרך חור ההצצה הקטן שבדלת. נעמה פותחת
את הדלת ומחייכת גם היא. היא מרגישה את הלב שלה מאיץ בכמה
פעימות כל פעם שהיא רואה את תומר שלה, וצמרמורת קטנה שמתרכזת
באיזור הפנים והגב העליון. הוא הביא סרט, והיא הזמינה פיצה
מבעוד מועד. יום זוגי טיפוסי, כיפי.
אחרי הסרט הם יושבים ומדברים, סתם, דיבורים. הם זוג תקשורתי
מאוד, וזה דבר נדיר אצל זוגות שכל כך הרבה זמן ביחד. רק הסקס
הוא סוג אחד של תקשורת שהם נכשלים בו. נעמה יודעת את זה, ותומר
לא, וזה הסוג התקשורת השני שבעייתי, כנראה.
הם יושבים ומדברים, וברגע של צחוק ושתיקה תומר שואל את נעמה אם
היא רוצה ללכת לכבות את האור. היא אומרת לו שלא, ושהיא מתה
מעייפות ורוצה ללכת לישון. הוא לא בדיוק יודע איך לקבל את זה,
כי זו פעם ראשונה שזה קורה, אז הוא אומר לה "נו, באמת, אני
יודע שאת רוצה.." בטון ממזרי ומתחיל לפתוח לה את הכפתורים של
החולצה, תוך כדי שהוא מנשק לה את הצוואר. היא מחייכת ונענית
לו, היא לא יכולה לעמוד בפני הנשיקות הקטנות האלה שלו. איפהשהו
בין הורדת החולצה לחזיה, היא שוב עוצרת ואומרת שהיא לא חושבת
שכדאי, וכבר מאוחר, ושכדאי שיפסיק. תומר נעלב, מתלבש והולך,
אפילו בלי להגיד שלום. דרמטי. עשר דקות אחר כך היא מתקשרת אליו
לפלאפון והם משלימים, והיא מבטיחה לו הרבה פיצויים, שאותם היא
מתארת בצורה ציורית משהו. והרי איך אפשר לעמוד בפני התיאורים
הציוריים של נעמה?

נעמה שוכבת עם שי.
היא הכירה אותו לפני המון זמן במסיבה ולקחה את הטלפון שלו.
לפני כמה ימים היא התקשרה לראות אם הוא פנוי ועכשיו הם שוכבים,
ונעמה לא בוכה. תומר נסע לאילת עם כמה חברים, ונעמה מנצלת את
ההזדמנות בכדי לעשות ניסוי. קטן.
תוך כדי האקט שי מספר לה, מתנשף, שזה היה ממש לא צפוי, הטלפון
ממנה. היא מחייכת ואומרת, לאט, שהיא חלמה עליו לפני כמה ימים
ובגלל זה היא התקשרה. כמה קל לשקר למישהו שאת לא מרגישה אליו
כלום. היא מרגישה הקלה עצומה, לשכב עם מישהו בלי להיות כל הזמן
במודעות מלאה. היא סוף סוף יכולה להרשות לעצמה להשתחרר, בלי
הבכי המעיק והמציק, שיעיב לעולם, כנראה, על חיי המין שלה ושל
תומר. סקס בלי רגשות אשמה, לפחות תוך כדי.
הפעם הבכי בא רק אחר כך. נעמה מתנתקת משי במהירות אחרי שהוא
גומר, ורצה להתקלח. במקלחת מתחיל פרץ הדמעות, חזק יותר משאי
פעם היה עם תומר. היא בגדה בו רק למען הניסוי, ונהנתה מזה. היא
ניסתה בכל הכוח לשטוף מעצמה את הזיעה, ואיתה את כל השאריות של
הבגידה.
היא יוצאת מהמקלחת, אומרת לשי שלום ושהיא מצטערת, ושלא ישאל
למה, והולכת. היא מתקשרת לפלאפון של תומר שבדיוק נמצא על חוף
הים. היא לא מספרת לו מה קרה, כמובן, מתוך פחד, אבל יש לה פשוט
רצון עז לשמוע את הקול המרגיע שלו. הקול שהיא שמעה אפילו עוד
לפני שהיא ראתה אותו, והקול שגרם לה להתאהב בו.
-עוד יומיים הוא יחזור. -הוא מתגעגע. -הוא נהנה שם מאוד. -הוא
קנה לה מתנה. -הוא אוהב אותה.
אחרי כמה דקות של שיחה החברים שלו קוראים לו והוא צריך ללכת.
היא מנתקת, ושוב עולות לה דמעות בעיניים. הוא קנה לה מתנה.
איזה חמוד.
יום למחרת היא כבר בשלבים מתקדמים של הכחשה והדחקה, ושכנוע
עצמי שזה משהו שהיא היתה חייבת לעשות, בשביל שניהם. זה לטובתו,
ככה היא אומרת לעצמה. רק ככה אני אגלה מה לא בסדר, ונוכל לתקן
את זה וזה ייעלם. ואז הכל יהיה טוב. הכל חייב להיות טוב.

נעמה שוכבת עם אלון.
אלון הוא בחור חביב מהכיתה שלה, ועכשיו היא שוכבת איתו במקום
ללמוד למבחן בהיסטוריה. נעמה גילתה כבר מזמן שאת תומר היא
אוהבת אבל סקס היא צריכה לעשות עם אחרים. והיא כבר באמת
משוכנעת שהקשר הזה שלהם מהווה דוגמא ומופת לקשר בריא, יציב
ומתפקד.
נעמה שוכבת עם אלון ולא בוכה. היא יכולה להסתכל לו בעיניים,
והוא יכול ללטף לה את השיער, והיא לא תבכה. רק אחר כך, במקלחת,
כשהמים מהברז והדמעות שוטפים ממנה את מעשה הבגידה. אבל היא כבר
לא בוכה כל כך הרבה, כי היא התרגלה. למה היא לא מתרגלת ללשכב
עם תומר המתוק שלה?
תומר הוא הבנאדם שהכי כיף לה איתו. לראת סרטים ביחד, לדבר
שעות, ללכת לטייל סתם ככה, לרקוד צמוד צמוד במסיבות, לדבר
שטויות, לצחוק. הוא כבר מיודד עם החברות שלה והיא מחבבת מאוד
את החברים שלו. היא קשורה אליו בצורה שלא תאמן, ובאמת ובתמים
מרגישה שהיא לא יכולה בלעדיו.

אבל תומר נראה קצת מרוחק לאחרונה.

הוא טוען בפניה שזה בסדר גמור - הדחיות החוזרות ונשנות שלה.
הוא אומר שזה בסדר, ושהוא מבין, והיא לא מצליחה לקרוא את המבט
הזה שיש לו על הפנים כשהוא אומר את זה. היא די בטוחה שזו לא
הבנה, בכל מקרה. פתאום נעמה עייפה הרבה או צריכה לקום מוקדם
בבוקר או שיש לה כאב ראש, והתדירות שבה הם שוכבים יורדת
בהדרגתיות.
פעם בחודש, פחות או יותר, נעמה שוכבת עם תומר. ובוכה.

נעמה שוכבת עם יובל.

נעמה שוכבת עם אורן.

נעמה שוכבת עם טל.

נעמה כבר לא שוכבת עם תומר. הם ביחד המון והם לא שוכבים בכלל.
היא כבר לא צריכה לתרץ, הם פשוט.. לא. ונעמה צוברת לה רשימה
מרשימה של אנשים שהיא שכבה איתם. רשימה שהיא לא מתכננת שתומר
אי פעם יגלה, כמובן. עכשיו זה ברמה של התמחות, היא רואה עצמה
כחוקרת.
"אני לא בוגדת, אני חוקרת. אני מנסה להבין מה לא בסדר. אני
רוצה להיות מאושרת במאה אחוז עם תומר. אני אוהבת את תומר
שלי".

היא כבר מזמן קיבלה את השם הזה שמקבלות בנות ששוכבות עם כולם,
ומזל שתומר גר רחוק מספיק בשביל שהוא בחיים לא ידע. ומזל שתומר
כל כך אוהב אותה. וכמו שנאמר בסרט דגול אחד "אף פעם אל תפקפק
בכוחה של הכחשה".
מה שכן, יש גבול כמה בן אדם יכול לסבול, או להתאפק, ויום אחד
תומר שואל את נעמה מה קרה ביניהם ולמה היא לא רוצה אותו יותר.
הוא מעלה בפניה את כל מה שהיא ידעה שהוא יגיד - האם היא לא
נמשכת אליו יותר והאם היא לא אוהבת אותו יותר. היא אומרת לו
שמה פתאום, ושזה ממש לא זה.
תומר צועק, בפעם הראשונה, "אז מה זה, לעזעזל?!". היא מסתכלת
עליו במבט פגוע, ואומרת בשקט שהיא באמת לא יודעת.
תומר, אחרי חודשים של תסכול מיני, ותתפלאו כמה זה יכול להשפיע
על אנשים, מרגיש שהתשובה הזו פשוט תשבור אותו. הוא עוצם
עיניים, נושם עמוק, סופר עד עשר, וכשהוא פוקח את עיניו הוא
מביט ישר על הכתף החשופה של נעמה. עיניו נשברות. הוא נשבר.
בתנועה אלימה הוא תופס את נעמה, בכתף עם יד אחת ובראש עם היד
השניה ומנשק אותה בכוח. הוא שואל אותה בקול חלש ותקיף אם היא
התגעגעה לזה, ומושך את ראשה אחורה. היא מתחננת שיעזוב אותה
ושלא יהרוס להם הכל, אבל הוא לא מקשיב. הוא זורק אותה על
המיטה, קורע ממנה את החולצה ומפשיט אותה לגמרי בכמה תנועות
מהירות. הוא מרגיש את האנדרנלין חוזר לגוף שלו, והיא מרגישה
שזה מגיע לה. היא גם מרגישה חסרת אונים. הוא התגעגע להרגשה של
הגוף החם שלה, ולהרגשה של להיות בתוכה, ובאותו רגע שום דבר לא
יכול לעצור אותו מלקבל את מבוקשו. הוא מוריד את מכנסיו תוך כדי
שהוא שוכב מעליה, וחודר אליה בכוח. תוך כדי תנועה הוא מלטף לה
את השיער, ומסתכל לה עמוק בעיניים המפוחדות שלה.

תומר שוכב עם נעמה, ונעמה כבר לא בוכה.