את יושבת בעתיד
כותבת שיר שלא חשבת שתכתבי.
את מתערבלת לתוך עצמך
ומסתכלת מה יצרת.

יום חורף הפוך.
חדר חם  
בחוץ דרורים, מחכים.
השמיים בוכים עם כולם.
כלום לא נתפש.


יום אחד
שם נולדה
להיחקק באבן
זה תוקף ופוגע במקום הלא נכון.

החלום מהדהד לי בראש.
"אין שום דבר שתוכלי להגיד שעוד לא נאמר."
אין שום חיבוק   ואין
שום עוצמה
שתוכלי להביא מעצמך
כשחברה הכי טובה של מישהו מתה.
זה כואב   זה אמיתי  זה לא יעבור   זה לא באשמה   "אני נזכרת
בדברים שהיא אמרה"
וזה לא יתוקן.

ואני הונחתי כאן על המיטה
חושבת
איך אפשר אולי
להתמודד. ומבינה -
תמצאו את האנשים שהכי כואב לכם יהיה אם הם ימותו      ותגידו
להם את זה.


לזכרה של הגר פלמ"ח   19.1.01