קסטרו. תמיד חנות שרק חלמתי על להיכנס אליה, לאתר איזה בגד
נחמד, להיכנס לתא מדידה ולגלות שהוא באמת עולה עלי. לרוע המזל,
תמיד כשנכנסתי לקסטרו, הייתי יוצאת משם בהרגשה מזופתת. מה
לעשות, המידה הקצת גדולה ממה שמוצאים בדרך כלל בחנויות
לאנורקטיות בלבד פלוס הגיזרה הרחבה עשו את שלהם. הייתי חוזרת
הביתה ולובשת בחוסר רצון את הבגדים הישנים שלי.. טוב, לא כל כך
ישנים. אבל תסכימו איתי שאין כמו בגד חדש ללבוש לתפארת מדינת
ישראל, ולתפארתי.
בכל מקרה, את קסטרו שנאתי. הוניגמן, איכשהו היה בסדר. פוקס,
משתפר.
וככה, כל פעם שהייתי עוברת בקניון, אחרי שהייתי בוהה בקנאה
לעבר מותג האופנה הנחשב, כביכול, קסטרו, מסתכלת על כל הרזות
שיוצאות מהחנות עם שקיות מלאות, הייתי מוצאת איזה דוכן מזון
מהיר בקניון ואוכלת. כן, הייתי אוכלת, בלי לחשוב פעמיים. ואז
הביתה.
אחרי כמה חודשים נראיתי כמו שלושת-אלפים שקל. ז"א, זה הכסף
שהוצאתי על בגדים בקסטרו, בקנייה אחת. אנשים שאני מכירה אומרים
לי שלא מזהים אותי, שאף פעם לא ראו אותי נראית טוב כל כך, ואז
שואלים אותי איך ירדתי במשקל בזמן כל כך קצר. "דיאטה", אני
אומרת. "איזו דיאטה?" הם ממשיכים, ואני מספרת. וכשאני מתחילה
לספר הם כבר צריכים ללכת, יש להם דברים חשובים לעשות. חלק
אפילו אמרו לי ללכת לייעוץ. חבר שלי לשעבר אפילו התחיל להרצות
לי על המחלה שלי. "מחלה?", אמרתי. באמת שלא הבנתי על מה לעזאזל
הוא מדבר. ואז הוא המשיך ללכת כשהוא עדיין מסביר על מה שהוא
התחיל להסביר לי קודם, כאילו חושב שאני עדיין הולכת איתו
ושומעת כל דבר שהוא אומר. ואני רק רדפתי אחריו וצעקתי "ממתי
דיאטת הקאה נחשבת למחלה??"