ניצבת בתעלה, נחה על האבן והקור
חודר אל עצמותיי. שמיכת הלילה
זרועת-כוכבים ואני חשה שבורה
ולבי כואב על האובדן. זרם ארגמן
שוטף-זורם בתוך המים
כאב פועם מתוך ידי והיא חיוורת, לבנה.

אני נזכרת שוב באותו הלילה
בו אהבתי את גופך וקור
גופי כבר לא היה. סדין לבן
ממשי מתערבל תחתינו כמו אדוות-מים
באגם שליו שאבן את פניו שברה
כמו פכפוך הנחל שזורם בארגמן.

אתה קראת לי אז, ארגמן
אמרת, אוהב אותך כמו מים
חוזר שוטף ומטהר, כמו אוויר הלילה
הנקי מטומאת היום. משב של קור,
של רוח עובר באור הלבנה
ואתה מפיל עוד אבן מחומת-לבי שבורה.

לא עוד תאהב כמו המים
לא עוד ייפעם לבך בשטף ארגמן.
גופך לא יחמם אותי, רק קור
יהיה מנת חלקו, נשמתך השבורה
כמו עצמותיך נקברה תחת אבן לבנה
בבית קברות קודר כמו עלטת הלילה.

ואני כאן ליד המים, ולא מן הרוח בא הקור
או מכפור אור הלבנה, או מחשכת הלילה,
כי אם מלב שבור, מת, של שריון שנמשח בארגמן.