אני עובדת פה כבר זמן מה, אפשר לומר, וזה יהיה נכון. עוד אפשר
לומר שאני העובדת הוותיקה ביותר פה, וגם זה יהיה נכון. אפילו
המנהל לא ותיק כמוני, ראיתי בזמני שלושה מנהלים מתחלפים, כמו
גרביים. אנשים חושבים שלעבוד במקום כזה יכול באמת לדפוק לך את
המוח. זה גם נכון. אני לא אעיד על עצמי שאני שפויה במיוחד, לא
כמו שאולי הייתי לולא עבדתי כאן. אבל ביחס לשאר העובדים,
המטפלים, אפילו נערי השירות שכל מה שהם עושים זה לנקות רצפות
ולשטוף קיא מדי פעם, אפילו הם לרוב הופכים ליותר משוגעים ממני.
ואני פה הכי הרבה זמן. אני יודעת את כל הסיפורים.
אחד הסיפורים התמוהים ביותר שהגיעו לכאן, אולי גם האומללים
ביותר (כי רק נפשות אומללות מגיעות אלינו, נפשות טובות אף פעם
לא יניחו לשיגעונם שייראה לקהל הרחב, אף פעם לא ייתנו לעצמם
להגיע הנה) הוא סיפורה של בקי, או רבקה הולו כפי שכתוב בתיק
שלה. הייתי צעירה וחדשה כאן, רק התחלתי לעבוד ולא הבנתי בעצמי
למה אומרים שגם העובדים משתגעים כאן. אה, התמימות.
רבקה הובלה על ידי שני מטפלים בחליפות מגוהצות לבנות אל הפתח.
היא לא התנגדה, היא הלכה בשקט מופתי למען האמת. לבטח סיממו
אותה, חשבתי, או שהיא פשוט עדיין לא יודעת לאן היא הולכת.
מאחוריה צעד גבר קטן ומפוחד, בעלה כנראה. המנהל קיבל אותו
בחיוך והכניסו למשרדו, מוכן לסחוט ממנו במתק שפתיים את כספו
עבור האחסון של אשתו המטורפת. הוא אמר לי לטפל באישה. אחד
המטפלים הגיש לי את זרועה השברירית של רבקה, והם הלכו.
חייכתי אל רבקה (ככה לימדו אותנו: תהיו מנומסים, חייכו, יקטין
סיכויים להתפרעות) ושאלתי אותה אם היא רוצה להתקלח, בטח עברה
עליה דרך ארוכה, מאיפה היא באה בכלל? היא הזכירה מקום מסוים,
עיירה דיי מרוחקת מהמוסד הקטן שלנו, תהיתי למה בעלה שואף
להרחיקה כל כך מעל פניו. רבקה הייתה אישה יפהפייה, שיערה היה
ארוך ובלונדיני (כמה חבל שניאלץ לגזוז אותו) ועורה בהיר וחלק,
ללא רבב. גם סימני הזרקה לא היו עליה. אם כן, כנראה שלא סיממו
אותה.
הבאתי את רבקה למקלחות, מילאתי עבורה אמבט במים חמימים, ועזרתי
לה לפשוט את בגדיה ולהיכנס פנימה. דיברתי איתה מעט, היא בת 23,
התחתנה לפני כשנה וחצי, היא אהבה מאוד את בעלה. כן, היא יודעת
היכן היא נמצאת. היא רצתה לבוא הנה. היא פשוט לא... הרגישה
עצמה בזמן האחרון.
לאחר המקלחת ישבתי עם רבקה מעט בחדר ההמתנה, עד שתבוא האחות
המטפלת ותיתן לי את הפרטים באשר לחדרה, תרופותיה וכו'. "אסור
תרופות", אמרה האחות. "הבחורה בהריון".

רבקה סבלה כנראה מפיצול אישיות מחמיר. אך זה לא היה מתבטא
בעודה יושבת בחדר האורחים, או עם הפסיכיאטרית שלה, או בחדר
הטלוויזיה עם שאר הנערות והנשים. זה היה קורה לה כשהייתה לבדה,
בחדרה, מצלמות המעקב גילו את זה. היא הייתה מכה את עצמה בכוח,
מנסה לשרוט. נראה שאחת האישויות שלה מאוד זעמה על האשפוז היזום
על ידי הבחורה השקטה שהכרנו בתור בקי. לאחר כחודש החלטנו שיש
להטמין מעקב קולי על חדרה, היות ונראה שהפסיכיאטרית אינה
מצליחה להגיע אל האישיות האחרת של בקי. אז לקחתי את רבקה
לגינה, בזמן שהם עבדו בחדר שלה.
העפתי מבט ברבקה. בטנה החלה לתפוח, כבר ניכרו בה סימנים
ראשונים של הריון. עם זאת, נראה שרק האומללות והסבל של ההריון
חודר דרך בקי, והזוהר והאושר נותרו איכשהו בחוץ. פניה עטו הבעת
ייסורים תמידית, והיא הייתה מתחננת לפניי שאתן לה כדורי הרגעה,
שהכאב בבטנה גדול לאין שיעור. לא יכולתי לתת לה יותר מאשר
אספירין אחד ביום, וכאביה כנראה היו חזקים מדי מכדי שזה ישפיע.
ישבנו לנו בגינה הירוקה של המוסד, הגדרות במרחק 20 מטרים
מאתנו, כשבקי החלה שוב להתכווץ בעוויתות. "לא, בבקשה, די, הפסק
זאת, זה כואב, סוזי, תפסיקי את הכאב..." הפצרותיה, ויותר מכך
חוסר יכולתי לעזור לה, כאבו לי. לפתע החלה לדבר בקול צייצני,
שונה לחלוטין מקולה הנמוך והנעים, כמו קולו של גמד, עוויותיה
נפסקו למרות שניכר בעיניה שהכאב ממשיך לנבוע, והקול שאיננו שלה
החל לצחוק, בקול גבוה ומפחיד. היא לא הביטה בי, והקול הגבוה
אמר שזה רק מגיע לה. זעם חדר אליו, ובקי סטרה לעצמה בחוזקה,
כמו אינה שולטת בידה שלה, סימן אדום נוצר על לחיה, "זה בגלל
שתקעת אותי בחור הזה! וזה" -  היא סטרה לעצמה שוב - "בגלל שאת
אישה בכיינית! אני בטוח שהאחרים לא צריכים להתמודד עם כאלו
שטויות..." אז בקי פנתה אליי, ספק הפתעה ספק נחמה בעיניה
המטורפות, והיא שוב התקפלה בכאב, אך הפעם לא בכתה ולא ביקשה
ממני לעזור לה.

מצלמות המעקב והרשמקולים גילו שהלקאותיה העצמיות של בקי נעשו
על ידי האישיות האחרת, הצייצנית. הפסיכיאטר ניסה הכל - שיחות,
היפנוזה, רורשך, ועוד כל דבר אחר שעלה בדעתו היכול לפתות את
האישיות האחרת, שעל פי עדויות מצולמות ועדותי שלי מאותו יום
בגינה, הייתה בבירור שונה לחלוטין מבקי עצמה, ללא הועיל. הוא
לא הצליח לפתות אותו - שכן בקי תמיד התייחסה אליו כאל זכר, וכך
גם הוא התייחס לעצמו - החוצה, לשיחת חולין חביבה.
עם זאת, בחלוף החודשים, הופעותיו הלכו והפכו שכיחות יותר. בקי
הייתה אישה נחמדה, זאת היה ברור לכל, אולם היא הלכה והפכה
מסוגרת יותר ויותר בעצמה, ומדי פעם במועדון הייתה מתפרצת על
אישה זו או אחרת בקולה הצייצני והגבוה - סליחה, לא קולה, קולו.
לעולם לא ידעתי אם הייתה שותקת משום פחדיה, או שמה זה היה הוא
שוב, מתחבא, יודע שהוא נמצא באזור מסוכן שבו אסור לו להיחשף.

הריונה התקדם ללא בעיות מיוחדות. כרסה תפחה, רגליה היו כבדות
יותר, מנות המזון שהוקצו לה היו בריאות יותר מהכלל, הרי איננו
רוצים להרוג תינוק חף מפשע, רק את כל המטורפים שחיים פה. ועם
התקדמותו, הלכה ונדחקה בקי השקטה והחביבה אל נבכי מוחה,
והאישיות הצייצנית הייתה הולכת ומשתלטת. היא כבר לא הלקתה את
עצמה. בחדרה הייתה קשורה, וכשלא הייתה בחדרה היו אחים ממהרים
להפריד בין ה... נצים, ידה ופניה. אך עם בעודה מוחזקת כך הייתה
צורחת בקול שובר-נפש, קולה שלה, צורחת ובוכה וקוראת "אההה!
הכאב! תפסיקו! הכאב!". עכשיו נתנו לה כדורי הרדמה והקלת כאבים.
זה עזר, לפעמים, ולפעמים לא. פעם היא סיפרה לי (בשקט בשקט, פן
מישהו יישמע) שזה כאילו הייתה יד עם ציפורניים באורך חצי מטר
האחת צובטת ומסובבת את רחמה, מעוותת אותו ודוקרת אותו. היא
חששה לשלום תינוקה, בשקט, אך בקולה הצייצני הייתה מלעיגה על
ההריון וממתינה אך לסופו ולמות היילוד.
עם תום חודשה התשיעי, בקי החלה לצרוח בחדרה. אך לא היו אלה
בדיוק צרחות: היא צרחה וצחקה לחליפין. בצרחותיה ביקשה מהמטפלים
שיפסיקו את הכאב, בעוד שבצחוקה הגבוה קראה עליהם תיגר לעשות
כן. האחים הבינו ועשו את המתמטיקה הנכונה: האישה סובלת מצירי
לידה. הם הבהילו אותה, כפותה לדרגש, לבית החולים השכן והכניסוה
לחדר הניתוחים.
הניתוח הצליח, החולה מת. היילוד לא שרד. נחנק מחבל הטבור. בקי
הייתה המומה ורדומה מרוב חומרי הרגעה, שכן הרופאים לא יכלו
לעבוד בעודה מצווחת באוזניהם בניצחון בקולה הגבוה ובוכה ומנסה
למנוע מהם את הלידה בקולה שלה. הם ניקו אותה והחזירו אותה לבית
החולים שלנו, ואנחנו שמנו אותה חופשייה בחדרה, בתקווה שאולי
תירגע מעט עכשיו, כשהעובר בחוץ וכאבי רחמה נחסכים ממנה.
בום. רעש דלת מתכת בקצה המסדרון, רועמת. בום. משהו נתקל בה שוב
ושוב. בום. מיטה, אולי השידה. אולי אדם. בום. שני האחים ואנוכי
רצים מיד אל מקור הרעש, זהו חדרה של בקי. היא עסוקה מאוד
בלזרוק ולהטיח את גופה בחוזקה בדלת. הדלת חזקה, אך נראה שגם
באישה השברירית למראה שזה עתה יצאה מניתוח קיסרי ישנם כוחות לא
מבוטלים. בקי מתחילה לצרוח. לא, לא בקי, הוא צורח. צוחק. מדבר
על כך שהוא נפטר ממנה סוף סוף. בקי יצאה החוצה. בקי מתה עם
התינוקת היילודה. בגופה של בקי הוא מסתובב אחוז תזזית וטירוף
בכל רחבי החדר, דורש שחרור, חופש, עליו לצאת החוצה, לפגוש את
האחרים. אל לו להתבטל, העבודה רבה עוד.
שני האחים נכנסים לחדר בזהירות עם כותונת כפייה וכורכים אותה
סביב בקי. היא זועמת, נלחמת, קולות קריעה נשמעים מהכותונת - זה
לא אמור לקרות, משהו פה לא תקין. מהר ככל האפשר מעמיסים עליה
כותונת נוספת ומעבירים אותה לאחד החדרים השקטים, המרופדים. שם
תוכל לצרוח כאוות נפשה עד שדעתה תשוב אליה.

דעתה לא שבה אליה. אני יודעת. אני כאן הוותיקה ביותר, מספיק
וותיקה כדי לזכור את בואה של בקי לפני 20 שנה. היא עדיין יושבת
שם, מגחכת לעצמה, מתכננת את תוכניותיה בקולה הצייצני, האחרים
יבואו לשחרר אותה, הם צריכים, המלחמה צריכה להתחיל עוד מעט, עד
שהוא נפטר מבקי אי אפשר ששר גיהינום חזק כמותו יישאר כלוא
בפינת שאול-עלי-אדמות קטנה זו. ואז הוא צורח וצווח, נלחם
ונאבק, הוא כבר קרע שלוש כותנות אחת על השנייה, הוא נתקע
בקירות ובדלת, נושך ובועט ככל יכולתו. אבל זה לא יעזור לו.
האחרים לא יבואו עבורו. אני אשמור על כך. לא רק השדים התחילו
לרמות ולשלוח נציגים לפני המלחמה.